מהי תודעה?
האם יש לנו רגעים בחיים בהם אנחנו מסתכלים על העולם ורואים אותו צלול?
האם יש רגע בו אנו יורדים לתחתית של התחתית, אל מאחורי כל התופעות, ומתבוננים?
האם יש בנו הבלחות של צלילות בה אנו מבינים שהנוכחות הפנימית הגרעינית שלנו היא בעצם שקופה, ולכולנו יש כזו בדיוק?
למעשה, אם מסתכלים על המתרחש כאן – העולם שלנו הוא מיזוג נפלא בין ממדים שבלתי אפשרי לתופשו בשכל-אנוש: ממד התודעה הטהורה שממוזג בממד התודעה הפרטנית, שממוזג בממד חמשת החושים, והקיום שלנו שלמעשה מלא בחורי-תולעת המחברים בין הממדים הללו.
הכול במקור, בתודעת-העל, בבורא הראשוני, שממנו יוצאות השתקפויות אינספור, וכל אחת מהן היא "נשמה". אפשר לראות זאת כהולוגרמה, כאשר כל חלקיק הוא שיקוף של מקורו, וגם כפרקטל, כי לכל נשמה פוטנציאל, כמעט, כמו של הבורא הראשוני.
בתוך כל אחת ואחת מאיתנו קיימת נוכחות הדומה לשפת אגם ביום בו המים דוממים – כזו המתבוננת במתרחש, רואה את הכל, כאשר תופעות העולם הזה משתקפים על פניה.
לו הייתי מנסה לצייר זאת, הייתי לוקח אינספור שפורפרות, שקצה אחד שלהן מחובר אל המקור האחד והיחידי, וקצותיהן השני הוא המבט האישי של כל אחת ואחד מאיתנו החוצה אל העולם.
למה אני מתכוון כשאני אומר "המבט האישי החוצה אל העולם" – לחוויה המאוד אישית, הנחווית דרך חמשת החושים – המישוש, הטעם, השמע, הריח והראייה – אוסף כל המסרים שגרעין ההוויה שלנו מקבל מן העולם החיצון, החל מתחושות הגוף הפשוטות ביותר, דרך מראה עינינו וכלה ברגשות ובמחשבות שמתעוררים בתוכנו כתוצאה מהחוויה האנושית שלנו.
כל ה-"חיוויים" שחיישני הקיום שלנו מקבלים מוקרנים באופן קבוע על "מסך התודעה" האישי שלנו. והתודעה עצמה – מתבוננת על המסך ולא מפספסת אף פרט.
אפשר למעשה לדמות אותנו למערכת סופר-מתוחכמת של חיישנים ורגשים, שפועלים במספר ממדים רב, ומעבירים את כל האינפורמציה הנקלטת למעבד מרכזי, שמחובר בעצמו למחשב-על.
הממד הקיומי האנושי על פלנטת ארץ תובעני מאוד. לא סתם נאמר – בזיעת אפך תאכל לחם. לפיכך, חוויה רציפה ומתמשכת בה אנו חווים את מסך התודעה שלנו בצלילות אינה באמת אפשרית.
אך שקט נפשי יסייע לנו רבות לחיים רגועים ומאושרים. ושקט תודעתי יתרום לנו רבות לתחושת תכלית וסיפוק קיומי.
ישנן דרכים רבות להשיג שקט נפשי וכל אחת ואחד יפגוש את הדבר האישי שמשקיט אותו – ריצה, בישול, שחיה, יוגה, מדיטציה או אפילו ניקוי הבית וסריגה.
תודעת 'אני' (I AM) מתחזקת בנו ואנו יותר ויותר נוכחים בעולם.
כשהנפש שקטה אנחנו שלווים יותר.
כשאנחנו שלווים יותר נחשף בפנינו 'מסך התודעה' שלנו בבהירות.
אם נתמיד ונעמיק מספיק בתרגול, חסד עשוי לנגוע בנו, לסדוק את "תקרת הזכוכית" ולחשוף בפנינו רובד נוסף של הקיום הזה – את פשרו של 'מסך התודעה', אז נגלה, בחוויה אישית מאוד, שאינה אינטלקטואלית או ידע חיצוני, כי אם צריבה של ממש בחוויית הקיום שלנו (או יותר נכון, פתיחה של ערוצים חסומים שהיו שם תמיד) – שהנוכחות הצלולה הזו שיש לנו בפנים זהה אצל כולם, ולא רק שהיא זהה, היא הולוגראפית, משמעו – שקיים אך ורק מתבונן אחד, שמתבונן "החוצה" אל העולם, דרך כולנו, במקביל, בבת אחת, באופן סימולטני, ובכל רגע ורגע מחדש.
הגילוי הזה יכול להיות מטלטל, שכן הוא הופך ידע שכלתני לחוויה קיומית, שמשנה את פשר החיים – כי אם יש פה רק מתבונן אחד, משמעו שבאמת – כולנו אחד. אז מה לעזאזל קורה כאן בעולם הזה, ולמה הכל נראה כל-כך נפרד…?
תודעת 'אין אני' (I או גם I&I) מתגלה בפנינו ומגלה לנו שיש רק אני אחד ושהדברים נעשים ואין באמת מי שעושה.
אך פוטנציאל הגילויים לא הסתיים, וככל שנשתוקק, נתמיד, נתרגל, וככל שיועדנו לדבָר, ברגע הנכון למארג השלם ובחסד אלוהי של ממש – יתגלה בפנינו באופן חווייתי המקור של אותו 'אין אני', שכן הוויה נוכחת זו אינה סתם ככה "צפה" בחלל או נוצרת סתם ככה מעצמה.
רטט קיומי יתחיל לפעפע בעורקינו, הממשיים והאנרגטיים, עינינו יתחילו לזהור, נחווה באופן אישי מאוד ו-"על בשרינו" ממש שזוקקנו מאור טהור, ויחד איתנו, גם כל הקיום הזה – כולנו משם, כולם משם, הכל משם. והמקור, באופן קסום ובלתי נתפש, מתָחזק את כל מה שקיים, נותן בו נשימה ורטט חיים, בכל רגע ורגע מחדש.
מקור המקורות, סיבת הסיבות, הבורא הראשוני, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.
אליו התכוונו בכתובי הקודש. אליו השתחוו, אליו מתפללים. זהו הבורא הראשוני שאין עוד מלבדו, שקיבל לאורך הדורות את השמות – אל, אלוהים, אדוני, י-ה-ו-ה ועוד.
חוויית 'אני הוא זה' (I AM THAT) מתגלית בפנינו. אני הוא זה – יש מקור לכל, ואני משם.
אלוהים נחרט במודעות שלנו כישות זכרית, אך תודעת 'אני הוא זה' מורכבת מהזכרי ומהנקבי, במשולב – אני משם, מהמקור, ובה-בעת אני קיים כאן ברגע הזה, וכחלק מהווייה שלמה.
החוויה הזו יכולה להיות מטלטלת ביותר, כי הקיום כולו משתנה והופך לרטטים-רטטים של בריאה. למערכת הפיזית והאנרגטית שלנו עשוי לקחת כמה שנים טובות להכיל את השינוי הזה, לתפוש בו ממש, ולהיהפך לצינור אותנטי של המקור עצמו.
שאלות רבות יחלו לצוץ בנו – על משמעות החיים ופשר הקיום, אך מלבד פליאה רבה על הקסם שנחשף לפנינו והבנה שרב הנסתר על הגלוי – לא נותר דבר, וכל שיש לנו זה לחיות את החיים שניתנו לנו ביראה (י' ראה) רבה. אך החוויה הזו אינה אינטלקטואלית כי אם קיומית – התעוררנו אל מקורנו וכעת אנו הופכים לצינור של אור-האמת שמהלך פה בגוף אנוש על-פני האדמה.
הנשמה שלנו תזהה באופן טבעי את המתרחש, וגם אם בהתחלה זה יהיה מבלבל ומפרך, זה לא יהיה לה זר בכלל.
הניצוץ האלוהי רוצה לחזור למקורו, וכך בוחר להשקיע עוד ועוד מאמצים בהרחבת יכולת הובלת האור שלו, ובה בעת, הוא מבין שהכול מן האור, ויש להעלות את התדר של הכול, ולכן יתחיל להקדיש עוד ועוד מפעולותיו ומעשיי היום-יום שלו לשינוי סביבתו והתודעה הכוללת.