לפני מספר שנים הוזמנתי לפסטיבל רוחני שהתקיים בצפון כדי לספר על 'האמת של כולנו'.

איך מעבירים את המסר של הספר הזה, שקיבל שם כזה מפוצץ? ועוד בעת כזו מאתגרת ורבת תהפוכות, בה הבטחון אינו ברור, הכלכלה מתפוררת, הבריאות כבר אינה בריאות והחברה בה אנו חיים שסועה ומשסה.

אבל זה בדיוק העניין וזו בדיוק העת בה דברי חזון נחוצים. בעת בה קשה. בעת בה מסרי הרוח נראים כבלתי אפשריים וכל מה שנותר לנו זה להגיב בציניות.

מה למסר של אחדות והרמוניה בעת הזו?
האם יש לנו בכלל סיכוי אל מול הכאוס המתחולל?
האם יש לעולם הזה בכלל תקנה?

קל מאוד להגיב בציניות, לשלול את המסרים בספקנות וחוסר אמון ולהמשיך בשגרה; אך ציניות היא רק תגובה שנובעת מחוסר אונים אל מול המתרחש, כי אין הרי נשמה שאין בה געגוע להרמוניה ולאחדות.

מה היה אם ידיעת האמת הייתה נטועה בנו כל-כך חזק ולמרות כל המתרחש מסביב, האמונה בה לא הייתה מתערפלת?

היודעים, כל שנותר להם זה להמשיך ולהמשיך ולהמשיך, עד שהשינוי המיוחל יקרה, כשיקרה.

במהלך האירוע ניגש אלי מורה הזן ניסים אמון, שהיה הרוח המובילה באירוע ואמר לי שזה היה מאוד מאוד מעניין. היה שם רגע בהמשך השיחה בינינו בו הוא אמר שהאנושות הולכת לכיוון מאוד לא טוב, ואז שאל אותי מספר פעמים, בטונציה מודגשת ובמילים שנאמרו עם כוונה רבה ותוקף – "האם מה שראית הוא טוב? האם מה שראית הוא טוב?" לקח לי רגע או שניים להבין את מעמד המפגש בינינו, ומכיוון שאני יודע את מקורו האמיתי של הספר שכתבתי ושאני רק המוסר של משהו שהוא באמת אמת של כולנו, הישרתי מבט ועניתי – "כן. מה שראיתי הוא טוב. אפילו טוב מאוד".

ניסים המשיך ואמר שבמסורת הבודהיסטית מקובל שמישהו יקבל חזון עבור הקהילה כולה (יש לזה אפילו שם – 'נימיטה') ושלמסר שכזה יש חשיבות רבה, במיוחד בעיתות קשות.

הוא המליץ לי לזקק מהספר את החזון באופן שיהיה נגיש לכול. יחד ערכנו את המסר והנה הוא לפניכם: