הנחת כף הרגל על הנתיב הרוחני יכולה לנבוע ממספר רב של סיבות, ומרכזית מהן היא כמיהת מילוט ממצוקה – "כל-כך קשה כאן, אז הבה ואנסה לצאת…". כמובן שזו לא תמיד הצהרה מודעת, אך סבל עמוק ומתמשך יעורר בנשמה את געגועיה למהות, לאור, לחוויה של אחדות ואהבה, מתוך ידיעה אינהרנטית שהמפגש עם הרוח יעיר בה אותנטיות קיומית, ימלא את הלב בתחושת אמת, וייתן טעם לחיים.
המפגש עם הרוח, אם באופן ספונטני, דרך תירגול רוחני או באמצעות משני-תודעה, מעורר בנפש תקווה, שמניעה את ההולך בדרך להעמקת החוויה הרוחנית בהתמסרות ובהתמדה, מסיבה פשוטה שהתרחבות התודעה שהוא חווה מפתה וכמיהתה האותנטית של הנשמה מבקשת עוד. התמסרות כנה תביא לחוויה משמעותית, שתביא להתפתחות בנפש ידיעה של מציאות חדשה, כזו המרחיבה את המציאות הנורמלית ומפיחה בה אור וחיים.
עולם הרוח עשיר, מעורר השראה ויכולות אמיתיות: טלפתיה, ראיית הילות וצבעים, ראיית נשמות ומלאכים, תיקשור עם ישויות וקבלת ידע, פיתוח עוצמות ריפוי ועוד. החיבור אל הרוח לרוב גם ממלא את הנפש בעוצמה ובהירות קיומית, שעשויה להתבטא בכריזמה רבה.
חיבור הנשמה אל מקורותיה הוא נפלא, ותוצאותיו מתנות נהדרות לאנושות, כאלו העוזרות לה להתפתח ולנוע לעבר רבדי קיום ותודעה חדשים ורחבים יותר, אהבה והרמוניה חובקת-כול, אך הבעיה מתעוררת כשהמחפש הרוחני נצמד בעיקשות וכפייתיות לחוויות הרוחניות ומתנתק מהחיים הרגילים.
אנו שומעים רבות את המושג 'הארה' ואת התואר 'מואר', אך כלל לא בטוח שאנו יודעים מה הייתה כוונתן של מסורות ההארה העתיקות.
אומרים בהלצה שניתן לראות אם אדם הוא מואר או לא, בהתאם לחוויתו כשיבלה סוף-שבוע עם הוריו (או עם הורי אשתי, לפי גרסה אחרת).
סיפור זן עתיק מספר על התלמיד הרוחני שפגש והתמסר למורה, ולאחר שחווה חוויות משמעותיות, חזר לביתו בהבטחה למורה שבתחילת כל שנה ישלח לו מכתב בו הוא מעדכן אותו בהתפתחויות חייו. בשנה הראשונה הוא כותב למורה על חוויות של אור ואקסטזה. בשנה השנייה על התעלות וחוויות של אחדות. בשלישית הוא מספר על רטטים שמתעוררים בתאי גופו. וכך הוא ממשיך וממשיך, שנה אחר שנה, ומספר על חוויות שונות שאינן מן העולם הזה, והמורה, פותח בכל פעם את המכתב ועם הקריאה מתעוררת בו תחושה של אכזבה ושל פספוס. בחלוף שנים נוספות מקבל המורה שוב מכתב ועם פתיחתו, הוא מתמלא הפעם בסיפוק ובשמחה. התלמיד כתב לו – אני קם בבוקר ונעים לי. הציפורים מצייצות והילדים צוחקים…
הספר 'אחרי האקסטזה, הארה בחיי היומיום' (ג'ק קורנפילד) מתאר היטב את המעבר הזה מחוויות אור משנות חיים לרגילוּּּּת מוארת. תרגום שמו של ספר המקור באנגלית הוא – אחרי האקסטזה, הכביסה – כי גם אם חווינו הארה משמעותית ואקסטזה קיומית, בסופו של דבר – נותר צורך לעשות כביסה – עלינו לחיות את חיינו, על הצרכים שאלו מעוררים, ועדיף שנעשה זאת באופן מלא ושלם, עד כמה שאפשר.
הבעיה מתחילה כשנתקעים ברבדי הרוח, ובשל טראומות עבר, כאבים עמוקים מודחקים, שכנראה מלכתחילה הם אלו שדחפו ליציאה למסע החיפוש הרוחני, קיימת התנגדות פנימית להיחשף לרגישות אנושית רגילה ויומיומית. התהליכים הללו מתרחשים לרוב בתת-מודע, כך שבאופן מודע אנו בכלל לא מבינים שזה מה שקורה, רק שהמעשים שלנו בפועל בחיים ינועו ברובד מנותק, וגם אם יש בנו 'ידיעת אמת', חיינו לא יהיו שלמים.
כאב רב מודחק יכול ליצור סביבו אישיות שלמה שמוזנת מכוחות אלו המתנגדים לחזור לאנושיות הפשוטה. הנפש, המרכבה של הנשמה בגוף הפיזי, באופן טבעי, תעשה הכול בשביל לחיות, למען הישרדותה והשרדתו של האדם, ולפיכך, בכדי לנסות ולאפשר חיים, היא תדחיק עמוק פנימה את כאבי העבר, תשים עליהם שכבות הגנה עבות ותוודא שלא יהיה סיכוי שהם יציצו לעולם. אך החיים באופן הזה לעולם לא יהיו רגילים וידמו להסתגלותו של אדם שנקטעה ידו לפרוטזה – היד המלאכותית מאפשרת רבות, אך מוגבלותה מורגשת. יצר ההישרדות יביא ליצירת מעקף-רוחני – מובן וחשוב כאוויר לנשימה, אך ייצור אדם שאינו שלם, כי חלקים חשובים בנפשו, בעולמו הרגשי, נקברו עמוק פנימה, וכל עוד הם שם, במחשכים, הם ימשיכו להוות עבורו איום.
רצון האדם להישאר ברובד הקליל והנעים של הרוח והאור מובן וברור, אך לולא יחזור פנימה, לתוך עצמו, יטהר את המשקעים החבויים במעמקי תודעתו וישיב את רסיסי נשמתו, ימשיך להיות במצוקה ותחושת השלמות שבו תהיה חלקית.
מלכודות שכיחות בדרך הרוחנית:
- היצמדות לאור: חוויות רוחניות ימלאו אותנו באור רב והנפש שחווה סבל תנסה ככל שתוכל להימנע מלתת להן להיפסק. לפעמים האדם ימשיך להרהר ולדבר על החוויה רבות אחרי שהיא עצמה פסקה, וזאת כדי לנסות להנציח אותה ולמשוך עד כמה שאפשר את תחושת האופוריה וההתעלות. "חוויות אור" הן נשגבות ותרומתן לנפש האדם רבה – המפגש עם האור הוא ישיר וכה אישי, אך היצמדות אליו תסלף את תפישת המציאות על רבדיה המרובים, שכן – אם ניצמד לחוויות הללו מתוך פחד, משמעו שקיים בתוכנו רובד ממנו אנו חוששים – מפגש עם החיים ברגישות, אמפתיה ושיתוף – דבר שעשוי להוביל לניתוק רגשי באירועים מורכבים, הדורשים העמקה ועשוי לגרום לסביבה לראות אותנו כיהירים או מתנשאים. (לדוגמא: לראות 'אור ואהבה' בכל גם כשזה לא המצב. לחשוב שאני 'מואר' ולהתמלא בחשיבות עצמית. להתנתק מבני האדם שלא חוו את הרוח, או לחשוב שאני יודע הכי טוב – כי את החוויה הרוחנית הגבוהה הזו רק אני חוויתי ואף אחד לא יבין.).
- היצמדות למורה רוחני: התמסרות למורה רוחני הינה אקט נאצל, כשהיא נעשית מהמניעים הנכונים, ברגע הנכון ועם המורה הנכון. לעיתים המחפש הרוחני יתקשה במציאת דרכו בעולם ויחפש דמות כריזמטית שתוביל עבורו את הדרך, לרוב תוך כדי ויתור על סמכות פנימית וריבונות אישית. תפקידו של המורה לחזק את הנוכחות הניצחית בנפשו של התלמיד, ולתמוך בהתבססותה. הבעיה מתחילה כשהמורה פועל אחרת ומאפשר לתלמידיו לפתח בו תלות. מורה כנה יהיה ער למקומו של התלמיד ולא יאפשר לתלות כזו להתפתח, וכמובן שלא יעודד אותה, אך לעיתים המורה עשוי ליהנות מתשומת הלב שהוא מקבל ואף להשתמש בה באופן לא אתי.
- התמסרות לכת ונטייה לדוגמטיות: להר שכולנו מטפסים יש פיסגה אחת – לקיום יש בורא-ראשוני אחד, אך כל אישה ואיש יוצרים את דרכם הייחודית ואין דרך אחת שדומה לשנייה. דרך רוחנית הפוסלת את בחירתו החופשית של האחר ועקב כך רואה בו כנחות שיש להיבדל ממנו, חוטאת לאמת ולהרמוניה.
- שימוש מוגזם ב-'משני תודעה': חומרים משני-תודעה יכולים לסייע רבות בתהליכי היכרות ופתיחה לעולמות הרוח. המפגש עם העולם של מעבר לחמשת החושים ישנה חיים, אך בסופו של דבר, עלינו להיות מסוגלים לתפקד באופן מלא באמצעות חמשת חושינו בעולם תלת-ממדי זה, משמעו – לעשות אינטגרציה בוגרת וסבלנית לחוויות שעברנו במסע, על-מנת שחיינו במארג האנושי יהיה יותר אוהב והרמוני. 'מסעות' תדירים מידי עשויים להשאיר חלקים מאיתנו בממד אחר, והנטייה שלנו לצאת אליהם שוב ושוב עשויה לנבוע מתוך פחד לחזור אחרי חוויות כה נעלות אל חיינו "הפשוטים", במיוחד כשטראומה כלשהי מודחקת במרתפי תת המודע שלנו.
- היצמדות ל-"חופש": חופש אמיתי הוא החופש לכוון את מהלך חיינו בכל רגע נתון. חופש, באופן מוטעה, יכול להיתרגם כתנועה שמונעת התקשרות או התמסרות לפעילות מתמשכת או כזו שמבקשת מחויבות. חופש שכזה ישאיר אותנו חופשיים מכל היקשרות, אך ישאיר אותנו קשורים לאידאל שמנותק מהמציאות בממד המרחב-זמן בו אנו חיים, וכך נמצא את עצמנו "חופשיים" ממערכת יחסים זוגית, "חופשיים" מחברים, לא מסוגלים להתמסר למקום עבודה קבוע, נמנעים מהתמסרות למקצוע או למישלח יד מסוים, נמנעים ממגורים במקום אחד וכדומה.
- ויתור עצמי והסתפקות במועט: ויתור על דאגה לעצמנו יכול להישמע כרומנטי מאוד ולהצביע על הולך בדרך עיקש שמוכן לוותר על מנעמי העולם הזה לטובת האלוהות והארה, אך לעיתים ויתור שכזה ינבע מתחושת חוסר ערך וראויות. באופן דומה, הסתפקות במועט היא נאצלת כשהאדם מבקש לעצמו רק את שהוא צריך עבור חייו הצנועים, אך תהיה שגויה כשזו הופכת לסגפנות, בה האדם מונע מעצמו תחושת נועם ורווחה בסיסיים, מהסיבה שדחיית סיפוקים עבורו היא ערך רוחני נעלה.
- רחמנות במקום חמלה: טראומות עבר עשויות לטשטש את גבולות נפשנו ולגרום לנו להרגיש הזדהות ואמפתיה עמוקים כלפי כל יצור חי באשר הוא, עצם היותו חי. אמפתיה ליצורים חיים היא ערך עליון המקדש את החיים, אך כשאנו מזדהים יתר על המידה עם סבלו של האחר והופכים רגשניים, ראייתנו מאבדת מצלילותה. טשטוש גבולות זה מביא לחשש להפריד בין עולמנו הפרטי לבין עולמו של האחר, גם כאשר אדם זה מתנהג כלפינו באופן פוגעני, ובמקום לשים גבול ברור ולפתח כלפיו חמלה – רגש נאצל להבעת אמפתיה לקשיי חייו של האחר מבלי להתערבב בקארמה האישית שלו (חוק הסיבה והתוצאה) שהביאה את מהלך חייו לנקודה זו בזמן – נתחיל לחוש כלפיו רחמים, שיביאו אותנו להזדהות עם כאבו, יחלישו ויניעו אותנו לבחירות מוטות ולא מאוזנות.
- הימנעות מכסף: תחושת הרוח בעורקינו עשויה לגרום לנו להתרחק מהשימוש בכסף, כי כסף משחית, כסף הוא המצאה אנושית שנהנית ממנה האליטה בלבד, הכסף מעוור ועוד. בסופו של דבר, בעולמנו כפי שהוא מורכב כיום, כסף הוא אמצעי חליפין המסמל את ערך הדברים כפי שהחברה רואה אותם – דבר א' שווה 10 שקל-כסף ודבר ב' שווה 100. המערכת הכלכלית היא אכן מושחתת ומסואבת, והשיטה מטיבה בעיקר עם אלו שקרובים לצלחת, אך לצערנו – עד שפלנטת ארץ תיחלץ מהתדר הזה, טוב שנבין שזוהי השיטה הרווחת, וכל שיטה אחרת (מטבעות חברתיים, בארטר וכו') היא נפלאה, אך נוכל להשתמש בה באופן מוגבל, עבור חלק מצרכינו הקיומיים בלבד, ולכן סביר שהימנעות מכסף תיצור בנו קונפליקט – מצד אחד כסף הוא "מלוכלך" אך מצד שני כסף הוא הדבר היחידי שעובד כאן – אז האם ואיך מתאפשר לי, מבלי "להתלכלך", להצליח ולקיים את חיי, לרכוש מזון, לשלם על קורת גגי, למלא דלק באוטו וכדומה?
לפי המסורת היהודית, המצווה הראשונה שאלוהים נתן לאדם וחווה הייתה "פרו ורבו ומלאו את הארץ". בשביל לפרות ולרבות יש להתחבר לחיים, לאדמה, ולמה שאלו מביאים. היהדות, חלוצת המסורות המונותאיסטיות, כוננה מבנה חיים בו עולם העשייה תופש שישה ימים בשבוע ויום אחד בלבד, יום השבת, שמיועד להתעלות לעבר הרוח והנשגב. כוונת הבורא, מלכתחילה, הייתה לברוא את האדם כיצור ארצי ומתבקש ממנו להתערבב עם הקיום, להביא את מתנותיו, להגשים, לתמוך ולהיתמך – לחיות, זאת בד-בבד עם שמירת קשר עם העולמות העליונים, מהם הוא יקבל השראה.
כשאנו נמנעים מביטוי החושים שלנו, אנו חיים באופן חלקי. מרכבת הנפש עשויה תחושות ורגשות אוניברסליים, וכולם רוצים לבוא לידי ביטוי, וכמובן עדיף באופן מזוקק, שמקדם הרמוניה. את האמת הרוחנית נחווה "איש בד' אמותיו", "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" – בתוך החיים, יחד עם החיים ומתוך החיים. התובנות, ההשראה, הנחישות והכיוון – כל אלו נובעים ממעל, אך ביטויים מתבקש כאן, כחלק ממארג חיי בני האדם על-פני האדמה.
לאחר התעוררות הקונדליני מְשַנַת החיים שעברתי ב-2004, הייתי ב"אורות גבוהים" במשך מספר שנים במהלכן הייתי בתהליך מתמיד של עיבוד ואינטגרציה. בשלב מסוים הגעתי לפסיכותרפיסטית רוחנית עליה המליצו לי והתחלתי לשתף אותה במה שקרה. אחרי כמה דקות של הקשבה היא פנתה אליי בחיוך ואמרה לי בנועם – "אתה רוצה אולי לספר לי על הילדות שלך…". ברגע הראשון הופתעתי, אך בהמשך הבנתי ששם טמון הדבר כולו – גם הסיבות ליציאה שלי למסע לעבר הרוח, וגם האתגרים שאני פוגש בדרכי להגשמת התובנות שהתגלו בפניי.
החיים בכיכר השוק… לשם כל דרך רוחנית טנטרית-שמאנית אותנטית תוביל – לחיי רוח בתוך חיי החומר – לתודעת-על, אחדות ומקור, בתוך חיי הגוף שקיבלנו, שדואב, עייף ורעב, ושסופו למות, בתוך חיי נפש עשירים בשלל רגשות, נעימים יותר ונעימים פחות – חיים שלמים, פה, על-פני האדמה, בהוויה שמהדהדת עם המארג, שמחובר לכל.
הכרת המלכודות בדרך הרוחנית ומנגנוני פעולת הנפש כמובן חשובים, אך חשוב יותר לזהות היכן הן נמצאות בחיינו ולהיחלץ מהן מוקדם ככל האפשר. לעשות זאת לבד עשוי להיות קשה ומורכב, ולעיתים אף בלתי אפשרי – לכן מומלץ להיעזר במישהו שכבר מכיר את הדרך, מולו נרגיש בטוחים להיפתח בכנות ושנסמוך על עצתו והכוונתו.
מלכודות שכאלו, אם לא נזהה אותן ונפעל כדי לצאת מהן, גורמות לזליגה של אנרגיית החיים שלנו, מבלבלות אותנו ובעיקר – למרות תחושת החיבור החזקה שיש לנו אל הרוח ואל האמת הקיומית – יותירו חלק מהותי בתוכנו לא מסופק.
כן, אני יודע שזה קשה, גם עכשיו – עם סיום קריאת המאמר הזה – לעזוב את ממד התודעה הצלולה, לרדת אל הגוף ולנוע. אך כמה נעים שזה יכול להיות לו הירידה הזו לא תהיה כרוכה באיחסון המקומות הגבוהים שלנו עד לפעם הבאה, אלא בהנגשתם בתוך חיינו האישיים ועבור כלל האנושות, שכמהה כל-כך לתדרי רוח נשגבים.