לצום

באופן שונה מהרגיל, בצום-המיצים שעשיתי השנה מצאתי את עצמי עוצר לרגעים וכותב – כותב מאין יומן המתעד מחוויותיו של זה שצם – דברים טכניים על צום ומהלכי רוחי במהלך הצום – רגשות, מחשבות והרהורים. הנה זה לפניכם/ן:

למרות שאני עושה את הצומות האלו כבר כמעט 20 שנה, כל צום הוא התחלה חדשה. אני שמח מאוד ומוקיר על כך שלמדתי איך לצום מאחד הטובים ביותר שיש, ד"ר גבריאל קאזנס, שמעביר מסביב לעולם, ביחד עם אשתו, ריטריטים של צום רוחני כבר למעלה מ-40 שנה. זהו צום רוחני, לא סתם 'ניקוי' או סדנה לירידה במשקל. התהליכים הפיזיולוגיים שמתרחשים בעת צום שכזה מנקים את פנים הגוף מרעלים שונים, אך גולת הכותרת היא משהו אחר שהוא מעבר לכך – להתנקות, בכדי להיות בריאים וממוקדים ובכדי לדעת מה רצון הבורא מאיתנו, כאן על פני האדמה.

השנה אמנם התארגנתי די מראש – רכשתי כמוסות טריפלה ליציאה מהצום והצטיידתי בשקיות לסינון המיצים, אך מסיבות שונות, שעת ה-ש' לא הייתה ברורה לי עד הערב שלפני, בעוד סעדתי את ליבי והרגשתי שזו הארוחה האחרונה. יש בזה משהו מפחיד. רעד כזה שעובר בגוף, גם אחרי כ-25 פעמים שעשיתי זאת – הרגע הזה שבו מפסיקים לאכול.

הצומות שאנחנו עושים הם עם מיצי פירות וירקות. גבריאל מעדיף ירקות, וכמה שיותר ירוקים ולא מתוקים, אך השנים הראו לי שעבורי זה קשוח מידי והמיצים הצבעוניים, בעלי המתיקות, נעימים לי הרבה יותר, והופכים את ההתמודדות הזו עם ה-"אין אוכל" להרבה יותר נוחה ואפשרית. את המיצים אנו מדללים ב-50% מים (מסוננים), שיהיה קרוב לצום מים, אך לא בדיוק. צומות מים הם אינטנסיביים ביותר, וצריך לדעת איך לגשת אליהם. עבורי, למדתי שצומות מיצים עושים את מה שאני צריך – הם מספיק אינטנסיביים, אך לא אינטנסיביים מידי.

מתוך תחושה של זרימה עם מה שבא ומה שפשוט, גם מבחינת ירקות ופירות (אורגניים), הלכתי הפעם על הפשוט והמונוטוני (גם בגלל שאני עושה את הצום במהלך ימי שגרה, דבר שמצריך ממני לצאת לפעמים מהבית ליום עבודה עם מיץ או שניים כבר סחוטים, והיכרותי מה יחזיק מעמד ומה לא) – זו עונת ההדרים ולכן אין כמו לפתוח את היום במיץ אשכולית אדומה. עבור שני מיצי צוהריים ואחר-הצוהריים אני סוחט בבת אחת גזרים (אחד שותה במיידי, ואת השני מאחסן לכמה שעות). בשעת הערב אני שותה מיץ תפוחים מענג…! למיצים אני מוסיף לימון, ג'ינג'ר, מלח, פלפל קאיין וכורכום לפי הטעם (לכל אחד סגולות שונות בתהליך הניקוי). בין לבין, אני שותה מים וחליטות כרצוני.

הצומות שאנו עושים מלווים בחוקנים… כן חוקנים. מניסיוני עם עשרות אנשים שליוויתי במסגרת הריטריטים של גבריאל, בערב של תחילת הצום המבוכה מהנושא רבה מאוד, אך לקראת סוף הצום הנושא הופך לאחד הקוריוזים שמלווה את התהליך וביטויי סלנג שונים מומצאים בעקבות חוויות שונות שקשורות בחוקן. בגדול, אבל ממש בגדול, תהליך הצום גורם לרעלים מכל הגוף להתנקז לעבר המעי הגס ופינוים יסייע לתהליך ניקוי נעים יותר.

למה מיצים ולא 'ניקוי' עם שייקים וכדומה – כששותים רק מיץ, 100% נוזל, מערכת העיכול עוברת סוג של השתקה, כי אין לה מה לעכל – כל המרכיבים התזונתיים שבמיץ נספגים (אין צורך בהמסה על ידי חומצות ואין צורך בפירוק פיזי). אחרי זמן מה, כשהגוף מזהה שלא נכנס מזון (בדרך-כלל אחרי 3 ימים), הוא עובר למצב ביולוגי שנקרא אוטופג'יה (autophagy), שמשמעותו שהוא מתחיל לחפש מקורות הזנה ממה שקיים – וכך הוא מתחיל לפרק תאים זקנים ועייפים, שברי-תא "משוטטים" ושאר חומרים שאין בהם צורך. במקביל מתעורר בגוף גם תהליך שנקרא אפופטוזיס (apoptosis), שמשמעותו הפעלת מנגנון התאבדות של תאים לא תקינים.

במהלך הצום תאי-הגוף מתחילים לפלוט מהמצבור שיש בתוכם, ובאופן הזה הם מתנקים מרעלים וגורמי התמכרות שונים (שתקועים בתוך התא). תופעות שונות של 'דיטוקס' (ניקוי רעלים) מתעוררות (בצומות הראשונים שלי זה היה יותר משמעותי ועם הזמן זה משתפר (אולם, אורח החיים המערבי מביא אותנו למצב שתמיד יש מה לנקות). וכמו שאומרים אצלנו – אם אתה בדיטוקס – לך תעשה חוקן. ואם לא עבר לך – לך תעשה עוד אחד (ולרוב זה עובר, מניסיון). הפיזיולוגיה של הגוף מביאה להצטברות של רעלים במעי הגס, היוצרת עומס רב על המערכת, ופינויים קריטי ל"זרימה" טובה ונוחה של תהליך הניקוי. מחקרים עדכניים מדברים על החומרים שהמעי מייצר ועל השפעתם על צלילות המחשבה ועל המוח. חוויית הצום, הדיטוקס והניקוי על-ידי חוקן ממחישים זאת – ערפול תודעה גמור יכול בן-רגע להתהפך לצלילות. מדהים!

היום הראשון –
היום הכי מאתגר, גם ברמה הפסיכולוגית – כי אורח החיים המוכר משתנה בקיצוניות, גם פיזיולוגית – כי עקב הפסקת האכילה הגוף מתחיל להגיב, וגם ריגשית – כי אוכל ורגש מאוד מחוברים, ועוד לא דיברתי על תהליכי הדיטוקס שמתחילים להתעורר.

התחלתי את היום במרץ רב. קצת אחרי המיץ הראשון הסתגרתי לי לחוקן הראשון, שעבר מהר וחלק, ופתח את חוויית החלל בחלק התחתון של גופי. יחד עם זה שלא אוכלים והחלק העליון "ריק", התעוררה בגופי תחושה של אי-בהירות, סוג של הלם – כאילו והגוף שלי שואל אותי "מה קורה פה?". החוויה הזו מוכרת ושכיחה, אני מכיר, אני יודע ואין פה שום דבר חדש (גם אם הכל עכשיו חדש). יש לי תוכניות לנסוע אחר-הצוהריים לכנס במרחק של כשעה. סחטתי את 2 המיצים להמשך היום ונסעתי. לנהוג ברכב תוך כדי צום זו חוויה שאני לא ממליץ למי שמתחיל – כדאי מאוד שתכירו את עצמכם לפני שאתם עושים תוכניות מחוץ לבית (לפעמים זה ממש חלק ופשוט, אך לפעמים לא).

אז ככה, כשליש מהאנרגיה שלנו הולך לעיכול המזון שאנו אוכלים. ומה קורה אם לא אוכלים? מתעוררת בגוף מלא אנרגיה. מלא. הגוף לא מבין בהתחלה מה קורה איתו, מערכות ההישרדות עדיין לא נדלקו, והאנרגיה מסתובבת, מחפשת לאן ללכת. אצלי, החלל הזה שנפתח פתאום בפנים מאפשר לעוד אנרגיה לעלות לעבר הראש. למה "עוד"? כי מלכתחילה, בשל המבנה הפסיכו-רוחני האישי שלי, חלק גדול מהאנרגיה שלי מופנה לשם, לעבר העין השלישית. וכעת, כשיש אפילו יותר אנרגיה, זה יכול לגרום לי לכאבי ראש לא נעימים בכלל. לפעמים חוקן יכול לעזור, אבל לא תמיד.

הערב הגעתי הביתה והכאב בראש החל קודח. שתיתי את המיץ האחרון והדבר היחידי שרציתי לעשות זה לשכב. באיזשהו שלב, כמה שעות אחרי, כשהכאב עדיין קודח וקודח, קמתי ולקחתי משכך כאבים, כן, כזה סטנדרטי מבית המרקחת. אחד הדברים שלמדתי זה שלמרות שאני מוּנע על-ידי אידאלים חזקים, לאפשר לעצמי לא לסבול סתם זה חשוב. גם אם הצום הזה נועד מלכתחילה לנקות כימיקלים כמו זה שכרגע הכנסתי, אני מאמין בתהליכי הריפוי הרבים הנוספים אותם הצום מעורר, וברור לי שנחת נפשי חשובה לא פחות. כאב הראש נרגע אחרי כשעה ונרדמתי עד הבוקר.

היום השני –
צפוי לי יום רגוע, בעיקר עבודת משרד וללא נסיעות רבות. זהו יום טוב עבורי להתבסס בתהליך שאני עובר. תרגלתי קצת יוגה ואחר-הצוהריים יצאתי להליכה בפרדסי הסביבה. לקראת סוף ההליכה, מסיבה לא ברורה, הראש החל לכאוב שוב. הניקוי שעשיתי לא נראה כמקל.

החוויה שלי ביום-יום רוויה בהיקפי ולא בי בלבד, ולכן הצום, שמאתגר בעיקר את הגוף הפיזי, מנכיח אותי עוד ועוד במסגרת הפיזית שלי. האווריריות שמתרחבת מבפנים פותחת עוד ועוד משיפולי ההוויה שלי וממלאת אותי עוד ועוד בעצמי. צום יכול להתמקד בדיטוקס פיזיולוגי בלבד, אך הפוטנציאל שלו הוא לעורר צבירים ישנים של רגשות תקועים, לאוורר אותם ולשחררם, כמו גם לעורר את פוטנציאל הרוח שעומד בבסיס הכל. צום רוחני, יש באפשרותו להדהד בכל רבדינו. לעיתים זה מאתגר ולא נעים, אך התמורה המתקבלת שווה את הכל.

היום השלישי –
התעוררתי מוקדם. ממש מוקדם. עוד לא 5. נראה שערנות נכנסה בי ולגוף אין צורך בעוד שינה. אני בוחן עם עצמי האם כאב הראש איתו הלכתי לישון עדיין נוכח ומגלה שלא.

ניקוי הבוקר עבר בנעימים. ימים 3–4 הם לרוב הימים הקשים ביותר, בהם המהפכה שהגוף עובר מגיעה לשיאה ורעלים רבים שמשתחררים למערכת גורמים לתופעות דיטוקס מגוונות, ביניהן – כאב ראש (קל או חזק), סחרחורת, בחילה, חולשה, כאבים שונים, פריחה בעור, חוסר שקט ריגשי, חלומות מוזרים ועוד. איש-אישה והחוויה שלהם. אנחנו אינדבידואלים ייחודיים וכמו שחוויית החיים שלנו ייחודית, כך גם חווית ניקוי הרעלים. לאורך השנים ראיתי תופעות רבות, אצלי ואצל צמים אחרים.

נמרצות ובהירות פשוטים, שמילאו אותי עם ההתעוררות, מתחלפים בכבדות. הימים הללו רגישים והפתעות מבפנים יכולות להפציע כהרף עין. העניין הוא להתמסר לתהליך, ללא דרמה, בשקט ורגיעה פנימיים. להיות בנוכחות ולחזור כל הזמן אל הרגע הזה.

לצום בבית זה מורכב – אין כאן את האווירה המנותקת מהחיים כמו בריטריט. מסביב כל הסחות הדעת הרגילות והתמיכה של מנחה או של קבוצה שעוברת את התהליך יחדיו איננה. עברו כמה וכמה ריטריטים עד שהעזתי לצאת בכיוון, ובהתאם לצורך ולנוחות – לעשות את הצום לבד. הפעילות היומיומית שלי יחסית רגילה, עליה מיתוספים הדברים שהצום דורש. התחושה יכולה להיות רגילה וכך גם התיפקוד, אם כי, הבטן ריקה וזו תחושה מאוד לא טבעית. אין לי תחושה של רעב, אך הריקות הזו מבפנים מניעה המון תהליכים ומעוררת רגשות ותחושות רבים.

היום הרביעי –
יום השוויון – 3 ימים מאחורי ועוד 3 ימים לפני. זו השנה ה-19 שאני צם כך, לפחות פעם בשנה, וכל צום הוא התחלה חדשה, מביא איתו את הרגעים שלו, את הערפילים שממסכים את האור, את רקמות הגוף שמתנקות ומתמלאות באור, ורגעים של עונג מבצבצים. לצום זו חוויה מיוחדת. המחשבה של מתי יגיע האוכל מפציעה מידי פעם, עניין של הרגל, כי אין בי רעב כלל, ואז אני חושב לעצמי שיש לי כל-כך הרבה שפע של אוכל טעים ומזין כשאני לא צם, זה זמין עבורי, ממש מעבר לפינה, וגם תחושת השובע כשהבטן מלאה, והשקט והנוכחות אחרי כוס קפה שחור מהביל, אבל עכשיו אני בהפסקה, ולפעמים זה מאתגר, אבל יותר מזה, זה מיוחד, זה נעים, זה יוצא דופן, זה בריא וזה טוב. אני מתמסר לתהליך.

מעניין עבורי לחוות בעת הצום את הממשק של הרוח עם הגוף – את הנפש – במלוא עוצמתה. לפעמים מתעוררת בי תחושה שדפוס עתיק וחזק, אולי בכלל דפוס אנושי-קולקטיבי, עולה ומנסה לפרוץ אל תודעתי ואל קיומי האישי, והודות לכך שאני רואה זאת בתשומת לב חדה, ומצליח להימנע משבריר רגע של עיוורון, הרוח שבי ממלאת שוב את המרחב ומאותתת לי – מעלה, מעלה…

היום החמישי –
יום של פגישות ברמת הגולן. שעתיים נסיעה לכל כיוון. הבוקר שלי מתחיל באופן קצת מאתגר. הגוף חלול והאנרגיה מרוכזת מאוד בראש. זה מעיק. האנרגיה מתאזנת עם הזרימה אל תוך היום. רמת הגולן יפה – ירוקה ופורחת. יש שלג בחרמון.
האידאל הוא לעשות את הצום בתנאי ריטריט, להתכנס פנימה, להתמסר לתהליך ולחוות את החוויה לעומקה. לצערי, התנאים שלי כרגע לא מאפשרים זאת ולכן אני עושה את הצום משולב בחיי היומיום. לפעמים הימים עמוסים ולפעמים קלים. הנסיון שלי לימד אותי שאני יכול לצום גם ביום עבודה ארוך. עדיף שזה יהיה בימים המתקדמים של הצום ולא בראשונים, אולם, זה עדיין מאתגר, כי התחושה והחוויה אחרים. היתרון בתנאי ריטריט ברור – שם יש הנחיה וליווי, שיעורי יוגה יומיים ומדיטציית בוקר וערב. התנועה כקבוצה מחזקת ותומכת. כשצמים לבד ההתכנסות עמוקה יותר מבחינה רגשית, נפשית ורוחנית, עם זאת, היציאה ליום עבודה מוציאה אותי החוצה לעיסוק בפעולות, לביצוע משימות ולהגשים מטרות, ותחושת ההתכנסות מופרת. הבנתי היא שעדיף לי לעשות את מה שאני יכול, להתפשר היכן שאפשרי ולשלב את הצום יחד עם החיים. זה אמנם לא 100%, אך זה עובד עבורי ממש בסדר.
מצד אחד, בגלל שהצום מאוורר את הגוף ומעורר קלילות, התחושה שלי לפעמים היא שהחיבור לגוף הפיזי מתרופף, ואז לקיים שיחות של ת'כלס יכול לאתגר – נקודת ההשקה בין הרוח לפיזי לא זורמת באופן ייצרי-מיידי ומשהו באוריינטציה עם הגוף משתנה בגלל המצב הפיזי-נפשי בו הגוף נמצא. מצד שני, בעת הפגישות הללו – התודעה נקיה, מפוקסת ומחודדת. בימים המתקדמים של הצום, גם אם עולים גלים של קושי, הם לרוב פחות ממסכים את השקט ואת הצלילות. הנוכחות בגוף הפיזי חזקה – הגוף שקט ויש רגישות פנימית וחיצונית רבה. הפגישות מתקיימות בתווך שונה, תווך מעניין שמעורר בי את הרצון לשהות בו ולחקור אותו.

אחרי יום ארוך בחוץ הגעתי הביתה. ההרגשה ממש טובה. קצת לפני שהגעתי לרעננה עלתה בי התחושה של מה זה 'בית', המקום הזה בחיי בו אני עוצר את הכל ונח, המאורה שלי, אליה אני חוזר כשאני רוצה או צריך. כמה זה לא מובן מאליו שיש לי מקום בו אני מרגיש כך בנוח – שיש לי בית.

התחושה בצום, כמו בחיים, היא בגלים… אחרי פרוצדורת "הניקיונות" מצאתי את עצמי מתמלא באנרגיה רבה, עד לרמה של חוסר שקט בגוף, רצון לנוע, רצון לעשות משהו חדש. אחד הדברים בהם גבריאל פותח תמיד את הריטריט שלו הוא שצום רוחני מאפשר לנו להתחבר לתפקיד הייחודי שלנו בעולם. מהי המשמעות של חוסר השקט הפנימי הזה כרגע אין לי מושג. אני יודע שיש בי כמה דברים שמתבשלים על אש קטנה כבר זמן מה – אולי הגיע עתם…?

היום השישי –
תהליך ההתרחבות הפנימית אינו מאט לרגע, המערכות שלי הן כספר פתוח, מוכנות לעוד אור ואווריריות. תהליך הניקוי, על כל רבדיו, מתרחש עבורי גם אחרי שיא הדיטוקס של ימים 3–4, ממש עד לביס הראשון, בו הגוף שלי יוצא ממצב המתח של לא לאכול וחוזר לרווחה המוכרת.

המזון יוצר בגוף משקולת, גם פיזית וגם אנרגטית (המזון מקרקע – פשוטו כמשמעו), ממסך חלק גדול מהאנרגיה. וכשאין מזון – יותר מידי אנרגיה זה יכול להיות לעיתים לא נעים.

לרגעים חשתי הבוקר שכל תאי הגוף שלי הם שלי. זה עשוי להישמע תמוה, אך רוב הזמן אני חש את הגוף שלי איתי, אבל לא שלי. ופתאום, תחושה כזו חדה וחריפה, עם נוכחות פנימית חזקה, וגם עם אי-נעימות מסוימת של תאים שעוברים ניקוי. אחד הדברים שאימצתי לי בחודשים האחרונים זה את תרגולי הנשימות של ווים-הוף (רק את הנשימות, לפחות לעת עתה) ותרגול כזה כל בוקר מזרים חמצן שמעורר את תאיי היטב. באמצע התרגול הבוקר, בעת עצירת הנשימה, נאמרו בתוכי לפתע שתי המילים 'אתה יודע'. הן הגיחו מן הכלום, הדהדו מספר פעמים ונעלמו. נעלמו והביאו שקט רב בגוף ובהוויה. תחושת רווחה נעימה מילאה אותי. לפעמים אני קולט כמה שאני לא יודע על העולם הזה, וגם כמה שאני יודע. נפלא!

גם היום אני בפעילות, בכנס שעוסק בחקלאות מחדשת (אני מקווה שמחר, יום שבת, סופסוף אעצור לנוח). אנשים סביבי אוכלים… מעניין להסתכל על זה – אני יכול להזדהות עם ההנאה שלהם. אני מכיר כבר את כל הטעמים הללו, את התחושות המענגות האלו בחלל הפה, אך אין לי הרגע צורך בהם בכלל. אני נהנה, מרוצה ומסופק מאוד מהתחושה הריקה והקלילה שממלאת אותי (אחד החקלאים שהגיע לכנס הביא מיץ רימונים שנסחט מהמטע שהוא מטפח, כך שכנראה אדלג על המיץ שהבאתי מהבית…).

לו לא היה לנו גוף-רגש לא היינו צריכים לאכול, או אולי היינו צריכים לאכול הרבה פחות, ואת היתר היינו סופגים כאנרגיית שמש ישירה מזוקקת כמיצים, מים חיים וגם מסתם להתבונן על השמש ולעשות תרגילי נשימה. כמה שהאכילה שלנו היא רגשית… בתוך החלל הפנימי הזה אני רואה איך החשקים למזונות כאלו ואחרים עולים רק כשיש בי קושי רגשי. אחרת, רק שקט ושקט ואפס רעב. המסקנה שלי לגבי הצורך שלנו במזונות סָטוויים רק מתחזקת, כי הרי אם אנחנו חווים קושי רגשי ואוכלים בכדי להימנע מלהרגיש, אז אם כבר אנחנו אוכלים, כדאי שהמזון יהיה נקי ובתדר גבוה, כך שיתמוך בגוף-רגש בריא, הרוטט בתדר גבוה ומסוגל לאזור עוז, להכיל את חוסר השקט, להבין את סיבותיו ולתעל את פרץ האנרגיה הזה למקומות מועילים (הרי הרבה פעמים חשיבה מתוך רגשות דחוסים וכאב מביאה אותנו לפעולות שאינן מטיבות).

היום השביעי –
הלילה עבר עם הרבה חלומות לא קשורים ועם כאבים טורדניים לאורך רגל ימין. אני כבר מכיר את הכאבים הללו שמתעוררים אצלי לקראת סוף הצום. ניסיתי לאורך השנים להבין, תוך כדי התייעצות עם כמה מטפלים, מה הגורם לכך ואיך לטפל בזה, והדבר היחיד שהבנתי זה שהתשובה היא התבוננות והתמסרות למצב. הכאב גורם לי להתגלגל במיטה וזה לא נעים.

היום החל והתחושה היא שהכל מתחדד. בהירות מתקבלת לגבי תהליכים שהם כביכול מובנים מאליהם.

הנפש היא המתווך של הנשמה בגוף. היא המדיום בין האינסוף הנצחי, שחי בהווה המוחלט, לבין ציר הזמן המתמשך, ההיסטוריה והעתיד שיבוא. עולה בי מתח, שקיים בהווה, כשאני לא יודע מה לעשות ברגע הבא, או כשהתעורר בתוכי מטען רגשי ששוהה בתוכי, מציק ואינו מרפה, מטען שמקורו כמובן בעבר. הנשמה הנצחית שקטה מאין כמוה. היא רואה את המציאות בצלילות מרהיבה, יודעת את מקורה ויודעת את תפקידה כאן בתוך המארג החי שעל-פני כדור-הארץ. האדם, כשנפשו סוערת, תוהה על מקומו, תועה מה יעשה (ולא אחת טועה במה שעשה). חזרה אל ההווה המוחלט נותנת פרספקטיבה בהירה – עוזרת לתת פרופורציה לסערה הפנימית, מקנה צלילות מחשבתית, ומאפשרת ללב באמצעות השכל להחליט על הצעד הנבון הבא. צום מיצים שכזה, בגלל המרחק שהוא יוצר בתוכנו בין רגש לתגובתיות באכילה ומיסוך הרגש, מסייע להתקרב לנוכחות הרגעית שבתוכנו, להתקרב יותר אל עצמנו ואל ליבנו, להבין מהי הכמיהה העמוקה שלנו מהחיים, ולהגשים בבהירות רבה יותר את ייעודנו כאן על-פני האדמה.

אני בדיוק רואה בנטפליקס סרט הודי. איך בא לי פתאום אוכל הודי… המזון שלי לרוב הוא כה פשוט אבל ככה זה בצום, פתאום החשקים לכל המזונות האלו מגיחים בכזו נוכחות. כשיש חוסר מהותי בדבר בסיסי, הרעב אליו יכול לשאוב מטה כמערבולת, אך לשמחתי אני מסוגל לשמור את מבט עיניי לעבר האופק הפתוח, ולראות את המצב נוכחה – זהו אכן חוסר אמיתי, והתזונה שלי בשגרת חיי מספקת אותי כל-כך, ועוד רקע קט ואני שב אליה בשמחה.

היום השביעי הוא לרוב יום של חסד. העייפות והקושי נעלמו וההוויה מלאה-מלאה-מלאה. חזרתי כרגע מהליכת התאווררות של כמה ק"מ ויחד עם התקופה, כשהאביב בשיאו, חג החירות מאחורי וחג העצמאות לפני, אני מלא ברעננות, מוכן ומזומן לצאת אל העולם ולעמוד אל מול ייעודי.

היום שאחרי –
תהליך הצום, שלמעשה מכניס את הגוף למצב ביניים של הישרדות (רק מצב ביניים, כי המיצים מספקים נוטריינטים רבים), מסתיים עם הביס הראשון. הגוף יודע מהר מאוד לזהות את האוכל שנכנס לחלל הפה ושיורד לעבר מערכת העיכול. נכנסתי אל הצום עם תחושת כבדות לא ברורה שליוותה אותי במשך מספר שבועות, ואני יוצא מהצום בתחושת נמרצות נעימה. תהליך האי-אכילה עמוק ומיוחד ורב-יתרונות, אך כמובן שגם נעים לסיימו, לשבור את הצום ולאכול. כמו שישנה דרך להתחיל את הצום, דרך לצום, ישנה גם דרך חשובה לא פחות על איך לצאת מהצום וחשוב ללמוד אותה היטב כשיוצאים לדרך…