אני דווקא אופטימי!
ולמה אני אופטימי – כי לרוב, אדם שנוח לו, ייצא מאזור הנוחות שלו רק כשינסו לשנות את שגרת חייו באופן בו הוא אינו מעוניין. וכגודל הנוחות, כגודל הזעזוע שצריך בכדי להזיזו.
אופיו של האדם השמרן היא להיות מסופק עם הקיים, לשמר תחת רגליו קרקע יציבה ולנוע בהתאם ל-'מעטה תחושתי' שמקיף אותו ושמקנה לו את הבטחון בחייו – בזה הוא מעוניין, לזאת הוא רגיל ושינוי של סדרי עולמו (מתיחת ה'מעטה' בכיוון בו אינו מעוניין) יעוררו בו אי-נוחות בשלב ראשון, שתהפוך להתנגדות עזה, אם הניסיון בשינויים ימשיך.
הליברל, לעומתו, פתוח לרעיונות וחידושים. הוא "איש העולם הגדול" והצורך שלו להישען על רעיונות מוכרים ומבוססים בכדי להרגיש בטחון ויציבות, פחוּת. קחו את הליברל ותנסו לשלב אותו במסגרת עם 'קודי חברה מקובלים' ומהר מאוד תקבלו אדם מתוסכל, שיתריס בהתמדה נגד הנכפה עליו.
השמרן יחיה לרוב את חייו במסגרת חברתית יציבה, וכמידת השמרנות בה הוא דוגל, כך קודי החברה של המסגרת אליה הוא שייך הדוקים יותר ושואבים את כוחם משושלת ותיקה יותר. השמרן זקוק לשביל הסלול בכדי להרגיש בטוח וישקיע רבות מתשומת ליבו בלוודא את מקומו – השביל הוא החיים, השביל הוא הבטחון וכל סטייה ממנו היא איום ממשי על קיומו.
הליברל, לעומתו, ניזון ללא הפסק מרעיונות חדשים שמטבלים את חייו ויציבותו נובעת מתנועתו בין גירויי החיים. הוא מתייחס להתנהגות מסורתית כאל דבר מיושן ומקובע, והחופש האישי עבורו הוא ערך עליון.
מכיוון שההבדלים ביניהם כה גדולים – האם יש דרך בה הם מתחברים?
האם יש דרך בה הליברל מכיר בצרכי השמרן והשמרן מכיר בצרכי הליברל?
האם יש דרך בה הליברל והשמרן, יחדיו, מסוגלים להתפתח ולהרחיב את תפישת עולמם, מבלי לאבד את העבר שמקנה את הקרקע הבטוחה ומבלי להתכווץ כשרעיון חדש מתקרב?
האם יש דרך בה הם מבינים את מהות ההתפתחות האנושית, שאינה קופאת על השמרים, אך גם אינה משחררת כל רסן?
האם השמרן והליברל יכולים לחיות תחת 'מעטה תחושתי' אחד?
כשהשמרן נותן את אמונו בליברל שיזין את עולמם המשותף בחדשנות, מבלי לזעזע את בטחונו?
כשהליברל נותן את אמונו בשמרן כשומר הבית, מבלי שתנועתו תסורס?
המגמה האנושית, והתנועה האישית של כל אחד ואחת, הביאו לכך שההרכב החברתי שלנו כיום נע בין קהילות שמרניות ביותר, העומדות אל מול תנועת החיים במגננה ומחבקות קודי התנהגות היסטוריים בקנאות, לבין אינדיבידואלים ליברליים, שפורצים כל מסגרת וסוגדים לחופש האישי בקנאות. כמובן שאלו הם גבולות הקיצון, וקיימות קבוצות, קהילות ופרטים, שמקומם הוא איפשהו בין לבין.
בתור אדם שהוא יותר ליברל מאשר שמרן (אם כי, מאמין במתינות ולא בליברליות קיצונית), אומר שהפסדנו אחד את השני, אך גם אם המרחקים רבים, אני מאמין שאפשר להתקרב, כשהדבר המאחד הוא – החיים.
ההיסטוריה האנושית מראה לנו ששגשוג נכון יתקיים בחברה בה יש קשרים חברתיים עמוקים ומלאים בין הפרטים המרכיבים אותה, אפילו הייתי אומר – מבנה של שבט, שתומך בחיי הפרט באופן מלא, וכך בן-השבט מרגיש שייכות למשהו שהוא גדול ממנו, מקבל ממנו כוח ותמיכה, ובהמשך, כשיתבגר, גם יתרום את מה שיש לו לאותו שבט, וכך ירגיש מיצוי וסיפוק, כי חייו מלאים בעשייה שהיא למטרה גבוהה יותר ממטרה אישית-עצמית. קפיאתם של השמרנים הביאה למעשה את הליברלים לוותר על חיי השבט, מתוך תחושה שקודי התנהגות שמבוססים על חוקים עתיקים אינם מתאימים עוד ובעוד השמרנים ממשיכים לחיות חיי קהילה מגובשים, תחושת הכפייה הזו הביאה את הליברלים לנטוש, לצאת חופשיים אל העולם, למצוא, להגדיר, ולבנות מחדש את מקומם. האדם תמיד יחפש חיבורים שימלאו אותו מבפנים ושיסייעו לשכך את קשיי היומיום – זהו צורך קיומי של ממש, ואם השבט המסורתי פסק מלהתאים, גם אם בעת המודרנית החיפוש הזה קשה יותר, ימשיך האדם לחפש עד שתירגע נפשו.
ישנו דבר מיוחד שמחבר את תושבי הארץ הזו והוא תחושת המעורבות והאחריות העמוקה שהם מרגישים כלפיה, תחושה של שייכות והיכרות ישירה עם מה שקיומה מקנה להם (מבלי יכולת להתעלם מהמורכבות של החיים פה), ולכן כשאני מתבונן ברעידת אדמה שמתחולל כאן בימים האחרונים, התחושה המיידית שלי היא עצבות, אך בה בעת ליבי מתמלא חיים!
צריך לעשות הרבה כדי שאדם שנוח לו ושיש לו כמעט הכל יזיז את עצמו ויילחם – והנה, זה מה שקורה.
על הרבה דברים אפשר להתפשר, והתפשרנו, אך החופש, כאוויר לנשימה הוא, ואם תנסו לפגוע לי בזאת – אתנגד!
הריבון אמנם נבחר על-פי חוק ושואב את סמכותו מהחוק, אך כעת נראה שהוא מנצל פרצות קיימות (חוסר בחוקה – בהסכמות שחקוקות היטב בסלע, כאלו שלא ניתן לשנותן בהתאם למצב הרוח הרגעי ולפי אינטרס אישי) ופועל לשינוי כללי המשחק – ליצירת מערכת יחסים שונה ממה שהייתה פה עד כה, בה החופש האישי מפסיק להיות ערך עליון, וסמכותו של הריבון היא הגבוהה מהכל.
שוכח הריבון שיש לנו ריבונות אישית. אנו אלו שעליהם הוא מפעיל את ריבונותו ובלעדינו אין לו קיום. הסתכלו סביב – כל הקיום האנושי הינו תוצר מעשים של מיליארדי ריבונויות שכאלו – כל אחד או אחת מאיתנו – כל אישה או איש – הסמכות הריבונית הגבוהה ביותר יושבת בתוכנו – והיא זו שקובעת.
הליברליזם הביא אותנו לטיפוח רצון אישי, ולזה יש יתרונות אך גם יש חסרונות. הדבק שמלכד בין האנשים והופך אותם לקהילה, בה איכפת להם זה מזה, נמס. הרצונות שלנו הפכו מפוצלים – לכל אחד רצון משלו, הממוקד לרוב בדברים האישיים מבלי להתייחס לכלל ממנו אנו חלק. המושג 'רצונות מפוצלים' למעשה מוטעה – נכון, יש 'רצונות', בלשון רבים ולכל אחד יש את הרצון שלו, אז מדוע הם 'מפוצלים'? ולכן אם אתנסח במדויק יותר אקרא לזה 'רצון מפוצל'. בקיום הזה יש רק רצון אחד, והרצון הזה מפוצל…
וההכרה בכך עשויה להביא אותנו להבנה חדשה – אם הוא התפצל, אז יש לו גם את האפשרות לחזור ולהתאחד!
המציאות נקבעת על-ידי רצונות קטנים ואישיים שמתחברים זה עם זה לרצון אחד גדול. כשכמות גדולה של אנשים רוצה את אותו הדבר – הרצון המשותף שלהם חזק הרבה יותר מהרצונות האישיים המפוצלים, שמושכים כל-אחד לכיוונו.
וכשבא ה-"ריבון" ומנסה לקחת מאיתנו את החופש שלנו – הרצונות שלנו מתחילים להתאחד.
אנו מתחילים להכיר בכוח האישי שלנו – בתנועה הריבונית הפנימית המאוד-אישית, שמסוגלת לגרום לאדם לקום בבוקר, לשים בצד את שגרתו, ולצאת לרחוב להביע את קולו בעקשנות (ובמסגרת מה שהחוק מתיר) נגד הניסיונות לקחת ממנו את החשוב מכל – החופש.
מטיפה לטיפה נהיה לים. כוחו של האחד הוא זה שמשנה – אחד ועוד אחד ונהיה רבים!
ועכשיו הם מתעוררים ואומרים – עד כאן!
האחד מרגיש סכנה לחיי החופש האולטימטיבי שלו, השני כי הארץ אותה הוא מוקיר ובה נטע שורשיו משנה את אופייה, והשלישי מתוך דאגה למארג העדין שנוצר כאן ושמחבר בין כולם – חיה ותן לחיות – כבד אותי ואני אכבד אותך.
הכוח שלנו כביר. כפי שאמרתי קודם – אוסף הבחירות של בני האדם הוא זה שהביא אותנו עד הלום. אוסף בחירותינו יכול להביא אותנו ליעד הבא. אם נתחבר ברצונותינו, יש לנו יותר סיכוי. ומהי הדרך להתחבר? זה פשוט – לחפש את המחבר בין בני האדם – את המקשר ביניהם – צרכי החיים הבסיסיים (תזונה נכונה, בריאות, קורת גג, בטחון, שייכות, הגשמה והשראה – כתבתי על כך פוסט שלם ב25/2). כשאנחנו ממוקדים – יחד – בהגשמת צרכיי החיים – לא רק עבורנו באופן אישי, אלא עבור אלו שאיתנו – מתעורר בנו משהו חדש, אחר. אנחנו מתחברים, והכוח הזה של "הביחד" ממלא אותנו בחיים. אמנם שבעת הצרכים הבסיסיים הללו שציינתי – השגתם אינה פשוטה, אך אם נבין שהם הצרכים הבסיסיים של כולם לעצם קיומנו, יהיה לנו קל יותר להתחבר ולנוע לעבר ההגשמה הזו יחד.
חיכוך גורם לחום.
חום הופך פחם ליהלומים.
רצונות מפוצלים נושרים כרמץ חסר ערך, ומבפנים בוקעת תודעה בהירה שרואה את כולנו שווים, כיחידה אחת. הדאגה לצרכים בסיסיים הופכת לעניין משותף, שמאחד את כל אלו שחיים, ומתגמל אותם באופן שלא יסולא בפז.
יהלומים קטנים ממוססים את גבולותיהם המפרידים והופכים ליהלום אחד ויחידי.
שתי הערות על חופש –
- באופן אישי אני לא מאמין בחופש לשם חופש. להיות חופשי עשוי להיות משעמם למדי. חופשי ממה? דעתי היא שהאדם צריך להיות חופשי ממה שמגביל אותו להיות אוהב, ואז – יהיה הוא מסוגל לבצע כמעט כל משימה, יהיה עול האחריות שלה גדול שיהיה והוא עדיין ירגיש חופשי. אפילו הייתי אומר שכשאנחנו "חופשיים מידי" אנחנו מתבלבלים. טוב שיהיו לנו גבולות וטוב שיש לנו מסגרת. כך אנו נעים לעבר הגשמת מאוויינו מבלי לבזבז זמן יקר על התברברויות מיותרות בדרך. בעבודת המידות לפי הספר 'מסילת ישרים' קיים ביטוי ששמעתי לפני שנים רבות ואני עדיין מהרהר בו לעיתים – "זהירות מביאה לידי זריזות" – שמשמעו במילה אחת – גבולות. מי שאין לו גבולות, אינו זהיר. ואם אינו נזהר, כל גירוי מבחוץ יעורר בתוכו שיח והתלבטות שגורמים לו לבזבז את זמנו. כשהאדם יודע מהם גבולותיו, הוא בוחן באופן רגיש את גירויי הסביבה, בורר ביניהם ונע קדימה לעבר הנקודה הבאה בחייו, וכך זהירותו, או ידיעת גבולותיו, מקדמת אותו ומביאה אותו להגשמת מאוויי ליבו בזריזות. (גבולות ומאוויים הם דבר מאוד אישי. אחריות על משהו לרוב מציבה לנו גבולות, כי אנו חשים אחראיים, ומחליטים עבורו מה כן ומה לא – יודעים גבולות. ואם האחריות הזו מגיעה מתוך הגשמה של מאוויי-לב, התברכנו, ואם מאוויי הלב הם לטובת משהו שגדול מאיתנו, התברכנו שבעתיים.)
- אמנם חופש הוא ערך עליון, אך תובנותיי מראות לי שלמעשה, אין לאדם חופש בחירה כלל, ומחשבותיו, רגשותיו ומעשיו ברגע מסוים הם מצרף של מה שיש בתוכו יחד עם מה שיוגש לו מהסביבה, ולמעשה אין לו באמת שליטה על מה שיקרה. הוא יגיב לגירוי שיגיע מהסביבה בהתאם למה שהוא כבר מכיר ויודע, ואם תובנה גבוה ערה בו, היא יגיב לאותו עירור, שוב, בהתאם למה שהוא מכיר ויודע. תגובתו תמיד תהיה סובייקטיבית ואישית, ותהיה תלויה ב"תכולתו". אולם, הנטייה הטבעית של נפש האדם היא להתעקש על השגת חופש אישי מקסימלי, ולרוב, רק אחרי שזכה בו, יתחיל להבין שחופש בחירה אמיתי אין לו. אז הוא זוכה להבין את אופי המציאות המותנית, את חופשיות הנשמה ואת עוצמת מקורה – וברגע שאלו תובנותיו – הוא מתחיל להיות שלם עם הוויתור על "עצמאותו" ועל ה"חופש" שלו, כיודע שחייו מונעים על-ידי תובנת-העל שמניעה את כל ההתרחשויות. הפנינים השזורות במרבד האחדות נעות בהתאם להקשרן.