יום הכיפורים, יום הסליחה "הרשמי" והקולקטיבי, עבר, אך אני מאמין שקיימת עבורנו אפשרות נוספת לסליחה, אפשרות אישית, שיכולה (ואמורה) להתנהל בתוכנו לאורך כל ימות השנה.
הסליחה משמעה לשים לב לתחושות השליליות שיש בתוכי כלפי מישהו/י או כלפי אירוע מסוים, לראות את האופן השלילי, המוריד, שיש להן, להכיר בכך שעדיפה לי תנועה פנימית מרימה וחיובית, וליזום תהליך פנימי של התמרה.
(אכנה את התחושה השלילית הזו בשם 'טינה', וברבים – 'טינות'.)
נניח שנפגעתי באירוע כלשהו ונותרתי בתחושה רעה, שמקננת בתוכי, דוגרת ולא מרפה. הטינות, יושבות בבטן כמו גחלים שמפיצים גיצים מרצדים, כסכינים קטנות (או גדולות) חותכות מבפנים ולא מאפשרות לי שקט או שלווה.
סליחה אותנטית לא יכולה להתקיים רק כי ככה החלטתי. החלטה שכלתנית לא תיצור שינוי במטען הרגשי שאני מחזיק. הסליחה יכולה להתקיים כאשר אני צולל לתוכי, בוחן את רגשותיי, רואה את הסיבות שהביאו להן ואז מחליט האם אני בכלל רוצה לסלוח.
הסליחה אין משמעותה להתעלם ממשהו ולומר שהוא לא קרה, אלא תהליך בוגר בו אני רואה בצלילות את מה שקרה, ובכל-זאת – בוחר שלא לתת לזה להוריד אותי.
לסלוח משמעו להיות שותף לסליחה וזה יכול להתקיים כשאני מרגיש את נוכחותי בתוך מכלול הרגשות שערים בי בעקבות מה שקרה. לשם כך עליי להיות נוכח במקלעת-השמש ולטפח תנועה פנימית שמשמעותה – אני מעוניין לסלוח. הבה ואסלח למה שקרה, אסלח לו, אסלח לה, אסלח לכל מי שמולו עומדות בתוכי הטינות. במקום להחזיק את כל הגעש הזה בתוכי, אני פותח עבורו נתיב אל הלב – אל הלב הרחב, השלם, הלב שאוהב. את הסליחה אני יוזם באופן מכוון והיא מתאפשרת כשאני חש במופעלות ובכעסים, אומר בתוכי שאני לא מעוניין בזה, שאני רוצה אחרת, שביכולתי ליצור אחרת ומול זה אני בוחר. יש לי את הכוחות, יש לי את היכולת, יש לי את המסוגלות – ואני סולח.
לרוב נסלח למישהו שאנו חפצים ביקרו ומעוניינים להפסיק להחזיק מולו טינות. הטינות הן כקוצים ומדקרות שיוצאות ממני אליו, ובדרכן אליו הן דוקרות אותי. ברגע מסוים, כשהעננות הזו מציפה אותי יתר על המידה, אני חש בתוכי שדי, שמספיק – אני לא מעוניין בזה. אני מעוניין לסלוח. אני מעוניין בניקיון, בפניות, באופק הפתוח. (זה יהיה בלתי אפשרי לסלוח סתם, כשאנו עדיין מחזיקים טינות עם תוכן. יש דברים שצריך ללבן לפני שניגשים לסלוח, ולפעמים הסליחה תקל לפני שניגשים לליבון מה שקרה.)
כשניגשים לסלוח ההרגלים מתחילים להתנגד, קירות הלב מתנגדים – מה פתאום לסלוח? ההתניות מעוניינות להחזיק בטינות, להחזיק במוכר שמקיים אותן ולא להשתנות. הסליחה היא בעצם פריצת של שריון, כמו לפוצץ בועה ולחבר את תוכנה למשהו גדול יותר. ההתניות עשויות להתעקש.
לעיתים, כשמדובר בנושא מורכב, הסליחה אפשרית בשכבות-שכבות ולא בבת אחת (אלא אם אנו באמת מוכנים וכוחות נפש מתאימים זמינים לנו). כך עולה בתוכי הנושא עליו אני מחזיק טינה וכעס, אני סולח, ושכבה נוספת עולה ומופיעה. יעלה שוב האתגר והקושי – האם אני מעוניין לסלוח על שנעשה לי, ועם ההסכמה מורגשת טרנספורמציה פנימית והתרחבות אזור מקלעת-השמש לעבר הלב. כוונת הלב בסליחה מתחזקת, כאבי האירוע והתסכול מתגברים – "אבל עשו לי כך וכך, קשה לי ומדוע בכלל לסלוח אם אני לא רוצה?" ואם כוונת הלב מוכנה – אני סולח שוב. תחושת השמירה על עצמי מעמיקה – למעשה זה לא שאני סולח למי שעשה לי את העוול, אלא סולח לעצמי על כך שהרגליי גורמים לי לשמר את הטינה, והיא זו שעושה לי את הנזק. אני סולח.
את התנועה הזו שבין הבטן, מקלעת-השמש והלב, תנועה שמרגישה כדחיפה של מים, החוצה, מעלה, אפשר לטפח – לתת לנושאים כאובים לעלות ולקלף אותם שכבה אחר שכבה. החשוב פה, כאמור, היא הכנות, כי בלעדיה התהליך יהיה מנטלי ולא תהיה באמת חציה של הקרום שמפריד את הטינות מהלב. סליחה שנעשית מהראש תביא למעקף ולניתוק, כי גם אם השכל רוצה לסלוח, כל עוד הנפש לא מוכנה וערוכה לכך – זה לא יוכל לקרות. סליחה אמיתית תתקיים רק כשאני מצליח להכיל את הכעס והטינות, מוותר על הנצחתם, בוחר בשלם וחוצה עם הווייתי הפנימית לעבר הלב.
במקרים בהם הכעס והשיפוט שלי מופנים כלפיי – לסלוח לעצמי זו מיומנות שכדאי ללמוד. לסלוח לעצמי משמעו קודם כל להכיר בכך שיש בי חלק שיכול להיות סלוח, ללא אשמה או טינות. זו ההכרה במקום החף שבי, וגם ההכרה בקשיי החיים, וגם אם ההרגל שלי עד כה היה להישאר תקוע עם הקושי, אני לומד לטפח בתוכי תנועה חדשה – אולי אסלח לעצמי, כי באמת שאני עושה את כל מה שאני יכול, ואפילו יותר, וכל-כך מגיע לי – מגיע לי להרגיש חף, חף מאשמה ומטינות. מגיע לי להרגיש נעים, טוב, חופשי ומשוחרר. מגיע לי לצהול ולדלג חופשי בשדה הפרחים – ואם ביכולתי ליצור זאת עבור עצמי, אז למה לא?
הסליחה עוזרת לנו לא לוותר על עצמנו פעמיים: הפעם הראשונה היא כשאני לא מוותר על האותנטיות שלי ולא סולח כל עוד אני לא מוכן לכך. הפעם השנייה היא כשמגיע הרגע בו אני מבין שבכך שאני סולח, אני משתחרר מכבדות וממדקרות הטינה – וזו הבחירה הכנה בי.
לסלוח לעולם, לסלוח למי שפגע בי, לסלוח לי – משמעו לחבר אותי בחמלה איתי, משמעו להרפות בתוכי, לאפשר לי להיות במרחב חופשי ואוהב – לחבר אותי בחוויה שלמה עם הקיום.
המצב בו הכול סלוח, בו אני חש חפות, מאפשר לי לעטוף את מי שפגע בי, את האירוע על כל תכולתו, באור הסליחה, להרגיש את הכאב מתחמם באש השלמות, נח בחיבוק שמקורו בלב של העולם. חמלה קיומית ממלאת את הכול. כמה נעים!
"הסליחה אינה משתמשת בפחד כדי לבטל פחד. היא גם לא הופכת לממשי את הלא-ממשי ואז הורסת אותו. סליחה באמצעות השכינה מבוססת פשוט על הסתכלות מעבר לטעות למן ההתחלה, וכך נשארת לא-ממשית בשבילך. אל תיתן לשום אמונה בממשותה לחדור לשכלך, פן גם אתה תאמין שעליך לבטל את מה שיצרת כדי שייסלח לך. מה שאין לו השפעה אינו קיים, ומבחינת השכינה השפעותיה של טעות הן בלתי-קיימות. על-ידי ביטוח סדיר ועקבי של כל השפעותיה, בכל מקום ובכל המובנים, השכינה מלמדת שהאגו אינו קיים ומוכיחה זאת." (קורס בניסים, ספר הטקסט, תוכנית הסליחה של השכינה)
הסליחה מתקיימת בתוכי.
אני מצטער, אנא סלח לי, תודה, אני אוהב אותך.