התוכנית של 'ארץ' – סדרת מאמרים קצרים

אז הנה זה, ובהרחבה (זה הולך להיות קצת ארוך):

אני מניח שהמילים שאכתוב עשויות להיות קצת מזעזעות, במיוחד עבור שוחרי הרוח ובעיקר לבנות המין הנשי שביניהן. כבר שנים שאני ער לתנועה הנשית המתעוררת סביבי, והיא כה חיונית וחשובה, אך אם היא תתנהל בביטול התנועה הזיכרית, לא נגיע רחוק. ויתרה מכך, יש פה לא מעט זכרים כל-כך חזקים (עד כדי שאיבדו את עצמם בתוך הזכריות שלהם, אני יודע) שהם לא יכנעו פתאום ויניחו את נשקם רק כי הנשים שבסביבתם אומרות. שתי האיכויות חשובות, וכמובן חשוב להשיב אותן לאיזון הנכון.

עוד כמה מילים מקדימות – למי שקרא/ה את 'האמת של כולנו' – נכון שהוא ספר מופלא?! אחרית הימים של ממש. אוטופיה הרמונית מרטיטה. האמת הזו שהניעה אותי לכתוב את הספר הזה לא נדמה והיא עדיין איתי, בתוכי. חלום האוטופיה וההרמוניה עדיין מפעם בי – יש לנו פוטנציאל מדהים. כל-כך מדהים שזה נראה לפעמים ממש לא קשור – איך האנושות המתוארת בספר מסוגלת להחזיק בתדר כה גבוה של הרמוניה, ואיפה אנחנו…? אך אם אתם זוכרים – הספר מתאר אנושות אוטופית שבעברה הייתה כמונו ועברה את שלבי ההתבגרות המתבקשים כדי להיהפך כפי שהיא. ובהתאם, כמו שגיבור העלילה בספר מתעורר בבוקר מהחלום לעולם האמיתי ופועל בו כפי שמתבקש, כך גם אני עושה, מפנים את תדרי האחדות שפועמים בי ומתעל אותם לפעולות בכאן ועכשיו. כמו שכתיבת הספר הגיחה לתוך חיי והספר למעשה "כתב את עצמו דרכי", כך גם המילים שאני כותב כאן נובעות. ברור לי שמה שאכתוב יפגוש. זה לא מגיע אצלי מהשכל, זה לא מהרוח וזה ממש-ממש לא ממקום מופעל רגשי. המילים האלו מגיעות משורשי תודעתי הערה (והיא קדמונית וצלולה למדי).

חלק ממה שאני כותב כאן ייצא לאור בשני הספרים שאני כותב – האחד על 'ארץ', בית הספר לתודעה ועל מה אנחנו עושים כאן (ארץ, הכוונה לפלנטה שלנו, earth, כדור הארץ) והשני על התובנות שלי על איך זה להיות אדם רוחני-ישראלי-יהודי וציוני (ואלו הן קודם כל תובנות עבור עצמי).

מידי פעם אני פוגש פוסטים מרטיטים עם תיקשורי תודעה גבוהה, המספרים על הממד החמישי שעוד רגע ונהיה בו, על אחרית הימים, על זמן משיח וכדומה. ואני אומר – אמנם ההתמרות והטיהור שמתרחשים פה הם כבירים, אך תתכוננו לכך שהאנושות תמשיך בתהליכי הטוהרה שלה עוד שנים ודורות (וזאת רק כי יש עוד הרבה לעבור, ממש הרבה, לפני שזה יקרה).

הרצון הפנימי האישי בגאולה כה מובן (וכה חשוב). הסבל והעיוותים שיש פה הזויים. תראו את מיטב השכלים האנושיים והטכנולוגיה שלנו מושקעים בטילים ובטילים נגד טילים. אמנם יש פה קבוצה של תודעות שערות לממדים הגבוהים, והקבוצה הזו לא מבוטלת בכלל בגודלה ובחשיבותה, אך האנושות, מבחינה התפתחותית, נמצאת עדיין בתקופת האבן. נכון, אנחנו כבר לא זורקים אחד על השני אבנים או סלעים, אבל אנחנו כן מטיסים מטוסים בשווי 100 מיליון דולר ליחידה שעושים אותו דבר – מחרבים, פוגעים והורסים. אנחנו עסוקים במלחמות בשם "אל" שלא פגשנו מימינו ומתעקשים על חוקים בתורה שנכתבה לפני אלפי שנים, משקיעים הכול עבור הגשמה עצמית וצבירת כוח ובה בעת מתרחקים מקיימות ארוכת טווח, עבורנו בני האדם, עבור הפלנטה ועבור כל היצורים החיים שחולקים אותה איתנו.

אבל האקט הרגשי שמאחורי הפעולות שאנו רואים, הוא מה שחשוב – יש פה איבה כבירה בין פרטים, קבוצות, בין השקפות, בין מינים, שבטים ועוד.

'ארץ' הוא בית ספר לתודעה. ככזה, הוא יהפוך לארץ "לאבי דאבי" כשתגיע עיתו ותאמינו לי – אמנם אנחנו חזק בדרך, אך העת הזו עדיין לא הגיעה.

בתור בית ספר לתודעה, יש פה **בכוונה** אנרגיות מאתגרות, שקיומן מאפשר לנו לגדול עצם החיכוך עימן. זה בית ספר להתפתחות, לא בית הבראה. אני יודע נמאס, די כבר, קשוח, מתסכל. מתי "הם" כבר יתבגרו. ובכן, הם יתבגרו כשתגיע העת, וכל נשמה שמגיעה לכאן מגיעה תחת השגחה פרטית שלמה ומושלמת, והמסע שלה אל מול דפוסי אופי, רגש, יוזמה ונטיעת כוונה – מושגח. ההבשלה מתרחשת בהדרגה איטית, ולפעמים אף איטית מאוד. זה לא אומר שאין קפיצות קוונטיות, אך זה לרוב מגיע כאקט של חסד ולא במקרה, והחסד יגיע בהתאם להשגחה הפרטית שיש על 'ארץ' כמכלול.

ארצנו הקטנטונת היא כנראה המקום הכי לוהט על הפלנטה. אני לא כותב את זה מתוך גאווה או שמחה, אלא מתוך הבנה של האתגר וקבלתו. העם היהודי שפה, אם נבחר, נבחר – כדי לשרת ולקחת אחריות – לא להתמכר לשחץ, יהירות ולהנאות של נסיכים, אלא לטהר ולזכך את ה"שיט" של העולם ולהעלות אותו מעלה. אך חשוב שנבין שאם קבוצת האנשים הזו (ואני בתוכם) לא תטהר גם את ה"שיט" של עצמם – אין להם סיכוי. פשוט ככה. אין להם סיכוי.

אם כך אז אנו נדרשים לההתמודדות בשני כיוונים – לפנים ולחוץ – להיטהר מהזוהמה שדבקה בנו (ואת חלקה אנו מארחים בתוכנו מתוך "רווח משני" כזה או אחר, כי הרי 'ערב רב' כבר מזמן מעורבב בנו) וגם לעמוד על שלנו, על מה שמגיע לנו, לשים גבולות ברורים ובלי להתנצל.

ממשיכים…

יש בעולם רוע צרוף. כחלק מהאחריות שלנו כנשמות אנחנו חייבים להכיר בכך. באינסוף המוחלט יש רק טוב (תאמינו לי, הייתי שם ופגשתי – אור צרוף ממש. מילים לא יתארו…), אך בעולם היחסי – יש טוב ויש רוע ועלינו להיות מסוגלים להכיר בשניהם ולהגיב להם. להתמודד עם טוב זה יחסית קל, אך עם רוע זה הרבה יותר מאתגר. להימנע מלהתמודד עם הרוע זו למעשה הימנעות מלהשתתף בשיעור שאליו נשלחנו, ורצון לחזור אחורה – לדבוק באינסוף האחדותי ממנו באנו. אך יצאנו מהאינסוף האחדותי מסיבה (והיא קיימת, גם אם היא לא ידועה). אני לא מאשים אף אחד/ת במאיסה הזו ב"משחקים בקקי" של לא מעט מהנשמות שחיות כאן. מי שחווה אהבה אחדותית פעם אחת – קשה מאוד להכיל את הפער. אבל זה בדיוק השיעור!

יש לנו יכולת להתעלות ולחוות ממדי אחדות, וחשוב שעוד ועוד מאיתנו יתרחבו לזה, אך בסופו של דבר, כל עוד אנחנו דורכים על האדמה הזו – אנחנו נדרשים בפעולות של ממש. (וכשנעזוב כאן, כל אחד ואחת בעיתם, נמשיך לשיעור הלמידה הבא שלנו, שוב בארץ, או אולי במקום אחר).

בפוסט הקטנטן שלי הזכרתי שלוש דוגמאות לתופעות קיצון שצריך לשים להן גבול. אלו הן דוגמאות מייצגות בלבד. יש הרבה יותר… הזכרתי את בוקו חראם כי גם אפריקה והסבל שיש בה הם חלק מ'ארץ' כמכלול ואי אפשר להתעלם מזה רק כי זה רחוק ולא נוח (זה אמנם לא תפקידנו להשפיע בכל מקום, אך התודעה הקולקטיבית של האנושות מושפעת מכל מה שמתקיים על 'ארץ' ולא רק ממה שאנחנו מקיימים בסביבתנו הקרובה), וגם הממשל האיראני שבמשך שנים השקיע את כל אנרגיית החיים שלו בטיפוח מכונות לחימה להשמדת "השטן הגדול" (ארה"ב) ו"השטן הקטן" (ישראל) הוא חלק מזה, וכדי שלא יחשבו שאני בעל דעות ימניות הוספתי שלראייתי גם נוער הגבעות האלים שמבצע פשעים בשטחים – צריך לשים לו גבול, נחרץ.

אני יכול למנות עוד ועוד מהעיוותים שמתקיימים כאן כרגע, והם רבים. ממש רבים. חלק קטן מהם הוא – קצירת האיברים בסין, כיבוש טיבט, ניצול המחצבים באפריקה, זכויות נשים במדינות ערב, זכויות להט"ב בעולם, דורסנות הקפיטליזם והגלובליזם, השחיתות שפושה בכל מקום, זכריות אלימה ופוגענית, הסכסוך היהודי-מוסלמי בארץ ישראל ועוד.

יש לנו עוד דרך רבה לעשות. בתור איש של רוח, כזה שהרוח כבר מזמן סחפה אותו לתוכה, אני מכיר בחשיבות של טיפוח מידות טובות כמו חמלה ואהבה. בלעדיהם אין לנו סיכוי, כי הרצון הראשוני הוא באחדות, אך 'ארץ' מבקש מאיתנו חיבור לצדדים פחות נוחים ונעימים של הקיום בממד החומר – כמו שימת גבולות נחרצת ושמירה על קדושת החיים.

המושג "קדושת החיים" עשוי לבלבל ויכול להיות שמה שאגיד עכשיו ירים כמה גבות – אבל מי שחפץ בחיים, באמת חפץ בחיים – ליבי מלא רחמים וחמלה ואעשה הכול כדי לעזור לו לשגשג. לעומת זאת, מי שחפץ במוות ומקדש את המוות – הדיבורים הנלוזים שלי על אהבה, חיבה ואחדות כלל לא מדגדגים לו. ליבו אטום ובחירתו בחושך ברורה. זה לא אומר שאין בתוכו נשמה בדיוק כמו שיש בי, זה רק אומר שבנקודת הזמן הזו על ציר הזמן של ההתפתחות האישית שלו ושל 'ארץ', זו הבחירה שלו – ולכן מבחינתי – דינו מוות. שימשיך כבר הלאה ואת המשך השיעור שלו ואת ההזדמנות להתחבר שוב לאהבה יקבל כבר בגלגול הבא – זהו עניינו, במסע המושגח האישי שלו.

התלבטתי לא מעט האם להשתמש במילים האלו – "דינו מוות". ברור לי שזו אמירה קשה. אולי היה עדיף לי לעדן את זה, לעטוף את זה ולהנגיש באופן קל יותר לעיכול. ובכלל – מי שמני? מי נתן לי זכות? מי אני שאקח את האחריות הזו על חיים (ועל נשמה) של ייצור חי אחר? בחרתי להשאיר את זה חי ונוקב, כי זוהי בדיוק הבגרות שמתבקשת מאיתנו כאנשי רוח – לדעת גם לחרוץ דין ולא רק לחבק ולאהוב את כל הייצורים החיים (נאמר ללא ציניות). זו לא רק הבגרות שלנו כאנשי רוח, אלא הבגרות שלנו כנשמות שלומדות לקחת אחריות על עוד ועוד ממדים של הבריאה. שימת גבולות, עד אפס סובלנות, היא איכות חשובה.

(הערה מעניינת – אני עובד על הטיוטא לטקסט הזה כבר כמה ימים, כולל המילים "דינו מוות", כך שאין קשר לכתיבה שלי כאן לחוק גזר דין מוות למחבלים שעבר הלילה בכנסת בקריאה שנייה ושלישית (שמעתי בעבר על החוק הזה שמקודם על-ידי בן-גביר, אך כלל לא הייתי מודע לכך שהוא עולה להצבעה). אולם, מעניין לראות שהאנרגיה של שימת גבול נחרצת מפעפעת בכמה כיוונים במקביל. ואל מול החוק החדש אני אומר – חשוב שנשים לב למה שאנחנו עושים ושלא נתחיל להידמות לדעאש…).

עוד תגיע העת בה חיבוק חומל יהיה המענה עבור כל מי שסטה מדרך הישר, אך אנחנו עדיין לא שם. ליבנו אינו אוהב מספיק כדי לעמוד מול הכוחות האלו, ובשל הבלבול שנוצר – המניפולציה של האופל רק התחזקה.

המסע האישי שלי הוא לטהר את 'ארץ' ולעזור לפלנטה לעלות בתדר. יש רבות ורבים נוספים שזה המסע שלהםן, שעוסקים מבוקר ועד ליל בטיהור אישי ובחיבורים לתדרים הגבוהים של הבריאה. בתוך כל זה אני לומד שנדרש ממני להגן – מי לה' אלי. או אלינו.

ומי שלא – שנזהה אותם כמה שיותר מהר ונמנע מהם לחרב את חייהם של הבוחרים בחיים.

בדמיוני אני רואה קבוצות של בני אדם מוקפים בשדה אנרגטי שמגן עליהם. בני האדם הללו ערים למתרחש סביבם ולא מאפשרים לאנרגיות פוגעניות להשתחל. עבורנו כיום זה מתחיל בבית שלנו, בקבוצת החברים, ומי ייתן וזה יתרחב ויתרחב, עד שיכיל את הפלנטה כולה.

ולקראת סיום, אי אפשר להתעלם מאופל הפגיעות הטקסיות שהחל מגיח מן המחשכים – רק כדי שנשים לתופעה הזו גבול נחרץ. הרוע הצרוף שמקבל שם ביטוי לא יבין שום פעולה אחרת (ורק מהסיבה שאלו הם חוקי הבריאה היחסית). הנושא מורכב מאוד ונדרשת שם הרבה חמלה ואהבה, אך גם נדרשת אבחנה דקה בין מניפולציה לאמת.

נראה לי שכתבתי מספיק בשביל פוסט אחד… לא סתם אמרתי שזה יכתב בשני ספרים, כי זה הרבה להכיל, ונגעתי רק בקצה קצהו.

אסכם במילים פשוטות – אני בעד. בעד החיים. בעד האהבה. בעד כולנו. בעד הרמוניה שלמה בכל הרבדים.

 

כפי שכבר ציינתי, הדברים שאני מעלה כאן הם חלק מהמחקר שאני עושה עבור הספר שאני כותב – 'להיות רוחני-יהודי-ישראלי וציוני' (שם זמני). בתור אדם שחווה התעוררות רוחנית – ובגלל שזו הייתה כבר ממש מזמן, צריבתה בתודעתי מתרחבת ומתרחבת – השאלה הגדולה שלי כבר שנים היא איך לחבר בין העולמות, עולם הרוח והעולם הגשמי, בדגש על מהו החיבור האישי שלי. נולדתי יהודי ובישראל. את שניהם אני יכול לשנות, אך מאוויי נפשי לוקחים אותי דווקא להבנה שיש סיבה (וכוונה ברורה) לאירועים הכה משמעותיים שקרו לי עם היוולדי, וכך כשהרוח מושכת מעלה והרגליים כאן על האדמה, תחושת היותי ציוני רק מתחזקת בליבי. אני יודע, זה לא פופולרי להיות ציוני, בחו"ל זה אפילו מגונה (במקומות מסוימים אפילו מסוכן). בקרב שוחרי הרוח כאן בארץ אני גורם ללא מעט להרמות גבה על היותי פרימיטיבי ולא נאור. תחושה מפעמת של ציונות שכיחה אצל אנשים דתיים, פחות אצל מודטים, יוגיסטים וממש לא בקרב אנשים נאורים (עם ובלי מירכאות כפולות).

במסגרת המחקר שלי אני קורא בלא מעט טקסטים איזוטריים ורוחניים, בודק עובדות היסטוריות ויותר מכל – אוסף את הכול בליבי ומציג את חווייתי האישית, תחושותיי ודעתי.

אחד הספרים שמעוררים בי השראה ומהווה נקודת מוצא להבנת הדברים הוא 'כוכב הבחירה היחיד' המקבץ תיקשורים של הטראנס-מדיום פיליס ו' שלמר, בהם היא מתקשרת את טום מ'מועצת התשעה'. התיקשורים הם משנות ה70-80 של המאה הקודמת, מהעת בה בודדים על הפלנטה תיקשרו עם ההדרכה הגבוהה (זאת בניגוד גמור לימים האלו – בהם כולם מתקשרים עם כל מיני מועצות ואחוות ומפרסמים מסרים, מהימנים יותר או פחות).

מיהם 'מועצת התשעה'?

אפשר לקרוא להם בפשטות כ"קבוצת ההפקה" האחראית על המתרחש בפלנטת ארץ.

בספר מדובר על מספר תרבויות שהגיעו לכאן לאורך השנים כדי להקים על 'ארץ' ספרייה אינטר-פלאנטרית. זוכרים את האיזכור הקצרצר מהתנ"ך (אם לא ידעתם – התנ"ך הוא עדיין הספר הנפוץ ביותר בעולם) בו נאמר כמעט בטעות (ומשם המחבר ממשיך במהירות "בעלילה" כאילו זה כלל לא נכתב) – על הנשים ששכבו עם בני האלוהים והנפילים (אלו ש"נפלו" מהשמיים)? אז ככה זה קרה, במספר מקומות שונים ברחבי הפלנטה, במקביל. התרבויות השונות הביאו לכאן את האיכויות שלהן בידיעה שזה המקום בו הכול הולך להתערבב ולהתקיים – חגיגת שפע ומגוון כפי שלא נראתה בשום מקום אחר.

מאחת התרבויות הגענו אנחנו (היהודים). תרבות שהייתה ידועה כחדורת אומץ, נחישות ועקשנות (זוכרים את המיתוס על ה"נעשה ונשמע" של העם היהודי?). כמחזיקי תדר וזכרון, הם באו כדי להתוות כיוון, לעזור לאחרים לא לשכוח.

זה התחיל אי אז, המשיך כבני ישראל וממשיך כיום עם נצר שבט יהודה. רוח אותה תרבות נושבת באפם של היהודים כקבוצה, אך כבר מזמן לא רק בהם, כי עשרת השבטים הנעלמים, שהיו גם חלק מהתודעה הזו, נפוצו ברחבי תבל וזכרון האמת עימם.

(הערה חשובה בהקשר הזה – אמנם עשרת השבטים נפוצו והתערבבו באוכלוסיית העולם, אך שני השבטים שנותרו, יהודה ובנימין, "צפיפותם" בעם היהודי היא פי כמה וכמה מאשר צפיפות עשר השבטים בקרב העמים האחרים).

הדברים לא התרחשו בדיוק כפי שתוכנן. כל מיני דברים קרו בדרך והאומה "הזוכרת" החליטה לעשות לא מעט דברים כנגד הרצון הראשוני (חופש בחירה, כבר אמרנו?) וזה מה שהביא אותנו עד הלום.

מי שקורא אותי מרגיש, אני מניח, את ההזדהות שלי עם הנרטיב היהודי והציוני, אך בחקר שלי בנושא אני משתדל להביא הסתכלות רחבה יותר.

העם היהודי הוא אכן יחיד ומיוחד. אך כיום, עם העוצמות שניכסנו לעצמנו, בהתעלם מעוצמות אחרות שזמינות לנו (ולא רק שהן זמינות לנו, הן גם באחריותנו) – אני מרגיש שמתבקש מאיתנו לראות את המצב אחרת.

מצד אחד –

חייהם של מי שבחרו והתנדבו להיות כמגדלור נועדו להיות מורכבים. רבים מסובביי חושבים שאימרה כמו – "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" יוצרת מציאות של התקרבנות שמנציחה את עצמה, אך כפי שאני רואה – מלחמת האור בחושך על פלנטת 'ארץ' היא משהו שימשיך עוד זמן מה, ולוחם האור חייב תמיד להיות עירני, בעוד חרבו לא רחוקה מידי… (אשמח כמובן להתבדות – אבל אני כותב את מה שאני רואה, לא את שאני רוצה או מפנטז עליו).

מצד שני –

אמנם אנחנו חדורי אמונה, נחישות, חיבור עם מקור עלום שנותן בנו כוח, אך אנחנו לא יודעים להפוך את זה לשגשוג כוללני, אלא רק לשגשוג של יחידים – אנשי עסקים מוצלחים ואקזיט מוצלח בהייטק שמביא לעוד מיליארדר או שניים. התחושה שלי לעיתים היא שההילה שלנו פרוצה, וכך אנחנו מאפשרים לעסקנים האלו (גם בפוליטיקה) להניע את החיים ולקבוע לנו מה יקרה. אנחנו מתגאים בצבא החזק ביותר בעולם, בהמצאות הכי מרשימות שיש (בהן גם אני גאה), אך חיים חיים בלתי נסבלים של יוקר מחיה, שחיתות, אלימות מכל הסוגים ועוד.

אומרים שחלחל לתוכנו "ערב רב" והסיט את המוקד שלנו מאור האמת. עם חמלה רבה אני בוחן את הדברים ורואה את ההיסטוריה העגומה של העם הזה כגורם המרכזי שהביא לכך – היסטוריה שהביאה אותנו להחליף *זהב* ב"זהב". יש בנו יכולת אמיתית לחוות את אחדות הבריאה, אך אנו מושקעים כל כולנו בלהוכיח כישורים והמצאות ו"לסדר" לעצמנו ולילדנו את העתיד, במקום להתבונן עלינו כעל קבוצה.

ההילה שלנו פרוצה.

שוב, בחמלה רבה – אני מסתכל על החרדים ומבין למה הם מתנגדים למציאות המודרנית ומסתגרים, אך גם פה העיוורון לא מהתל בי, כי הערב-רב היכה גם בהם, ובענק. יש להם אמנם חוויית "יחד" וערבות הדדית שאפשר רק להתקנא בה, אך גם הם החליפו *זהב* ב"זהב". הם תקועים בחוקים ומנהגים שנכתבו לפני 3000 שנה ושכבר מזמן לא רלוונטיים ומגינים עליהם בקנאות. הם מעריצים ידע, וחכמה, סוגדים לפלפולים מנטליים ומתעלמים מההרמוניה לה נועד האדם – לחיות שלם עם כל-אשר-קיים.

הכוח לסגור את החורים יגיע רק מבירור אמיתי – בהם נכיר במקור הכוחות שלנו, ברוח, ונעגן אותם בצורה כנה בחיינו על האדמה.

האיזון בין דין לחסד קריטי. זה אומר לא לוותר על מה שמגיע לנו, כי מה ששלנו שלנו, אבל לחשוב על מה צריך לעשות כדי לדאוג לקיומנו בטווח הארוך, ואיך.

יש בנו איכויות יוצאות דופן –

אנחנו טובים בלהמציא, לחדש, לאלתר, לפתור, להילחם ולהתעקש – בהייטק, רפואה, חקלאות וצבא.

אנחנו טובים בלדאוג לעצמנו כפרטים, לחשוב הישרדותית, אך פחות טובים בלדאוג לעצמנו כקבוצה.

לו רק היינו רוצים, הייתה פה קורת גג במחיר ממש סביר לכל אחד ואחת.

לו רק היינו מכוונים לכך, כל החקלאות המקומית הייתה יכולה להיות אורגנית. זו ארץ קטנטנה עם גבולות ברורים, מה שעושה את זה אפשרי וקל. שוויון בנטל וערבות הדדית הם לא מילים גסות.

יש עוד הרבה נושאים לנגוע בהם, אני נוגע בקצה של הקצה. העיקר הוא לדעת שזה אפשרי.

כשאני מסתכל על מה שקורה בארצנו, אני לא יכול להתעלם מה"גיבנת" שאנחנו סוחבים על הגב כבר הרבה שנים וזה הסכסוך בינינו לבין האוכלוסייה המוסלמית שהתגוררה על האדמה הזו בעת קום המדינה.

גם אם אנחנו "העם הנבחר" – הבחירה הזו לא נועדה לנפח לנו את האגו, אלא להדגיש לנו את האחריות שעל כתפינו.

עם סגולה? אחריות ההוכחה עדיין עלינו.

תרבויות המקור עליהן כותב 'כוכב הבחירה היחיד' הן תרבויות חפצות חיים ושגשוג, כל אחת וכישוריה, כל אחת ותרומתה, אך כולן באו לכאן מתוך מטרה נעלה של שיתוף ושל בחירה חופשית. עם זאת, חשוב שנדע שיש ביקום גם 'אחרים' שמתנגדים, כאלו שעניינם הוא דיכוי ושליטה, וכך בעצם בא לידי ביטוי מבחן הנשמה, במה היא בוחרת – בפחד או באהבה. לפעמים זה מבלבל, ממש מבלבל, ובגלל זה בדיוק ניטעו פה עוגנים יסודיים של בהירות, שיהוו מגדלורים בעת סערה וחשכה.

אבל מה קורה כשגם המגדלורים מתבלבלים בתפקידם וכשנסיבות החיים מביאים אותם לבחור להצניע את אורם האמיתי, ובמקום לרצות בטובת כולם הם מרוכזים בעצמם?

אחריות, אחריות, אחריות.

עם זה אני מסכם את הפוסט הזה.

אי אפשר לומר יותר "לא ראיתי ולא שמעתי" (וכשראש הממשלה שלנו אומר את זה שוב ושוב, אנחנו מבינים היטב את אתגרי התקופה). כמו שכבר כתבתי – יש לנו טיהור רב לעשות. זה מתחיל באהבה עצמית, בהעצמה אישית, ובמקביל – בהבנה של המארג בו אנו שזורים – אנחנו לא לבד, ממש לא לבד – ולכל מעשה שנעשה יהיו אדוות והשפעה וודאית.

הפוסט מתחילת המלחמה:

זה כבר די הרבה שנים שאני שואל את השאלות האלו, מתבונן, מקשיב וחוקר את הנושא, אבל אני חושב שאירועי הלחימה עם איראן עשו לי את הסדר שהייתי צריך.

 

אם באמת נבחרנו ואנחנו 'עם סגולה' – הבחירה בנו שמה על כתפינו אחריות רבה, וכפי שכתבתי בהרחבה בפוסט הקודם – הנסיבות ההיסטוריות שלנו הביאו אותנו, לצערי, להחליף *זהב* ב"זהב" (ולמי שלא קרא, כוונתי כאן שהחלפנו את חוויית אור האמת בליבנו, שעיקרם יראה וענווה, בעושר ורווחה כלכלית שעיקרם התפארות של האגו).

 

כשאני כותב "הנסיבות ההיסטוריות" – אני מתכוון לכמה דברים:

א. בני ישראל (12 השבטים) הם קבוצה אנושית ייחודית.

ב. כפי שציינתי בפוסט הקודם – 10 משבטי ישראל נפוצו לאחר חורבן בית ראשון בין אומות תבל, כך שניצוץ האמת לא קיים רק אצלנו – רק שאצלנו האינטנסיביות גבוהה יותר.

ג. אני מאמין שהאירועים ההיסטוריים של העם שלנו הם חלק מתהליך הגדילה שלנו ואף אחד מהם לא היה באמת בגלל "זכות בחירה" טהורה, כי בסך-הכל – הדברים הגדולים די נקבעים מראש (מה שנקרא 'מכתוב'), והכוחות שמנתבים אותם הרבה יותר חזקים מבחירתנו האנושית.

ד. זו הסיבה שאני חש חמלה רבה כלפי היהודים שגורשו מכאן לאחר חורבן בית שני והוגלו. זו הייתה חוויה קשה ומטלטלת – אך בה בעת מלמדת "עד העצם" מה זה אומר לסרב לאמת האלוהית.

ה. זו גם הסיבה לכך שאני חש חמלה רבה לתהליך התקומה של היהודים בארצם (כולל אותי), מאז הקמת המדינה ועד היום – על כל מה שכרוך בזה. זה רחוק מלהיות מושלם. זה כואב, קשה ומאתגר – אבל זה מלמד. ממש מלמד. מה זה מלמד (לפחות אותי)? גבולות בריאים, סמכות פנימית, נחישות והתמדה. ואט-אט, עם התנועה הטבעית של הדברים – בוקעים בנו ניצנים של יראה, ענווה, אהבה וחמלה. הרבה "סיפורים" בהם החזקנו מתנפצים לנו אל מול העיניים – והפשטות הצלולה של הקיום אט-אט מתגלה.

ו. כתבתי בסוף הפוסט הקודם מעין שאלה סתומה – מה קורה כשהאומה שייעודה לזכור, שוכחת, ובמקום זה טובעת בסיפורים? אפשר לנסח את השאלה הזו אחרת ולהרחיב את הפרספקטיבה – מה קורה כשהברית בין האומות מופרת, כי אומה אחת התחייבה לזכור ולאותת כמגדלור עבור השאר – זה החוזה שנחתם, אך האומה הזו מפרה אותו שוב ושוב (ושוב – אני ממשיך להחזיק בליבי עבורם את החמלה). מה קורה כשהתחייבת שה-*זהב* יהיה דרכך, אך סטית מהדרך ו"זהב" הפך להיות הדבר המרכזי שמעניין אותך?

 

המארג האנרגטי של 'ארץ' מופר – כי אין מישהו יציב מבפנים שמאיר (יש את נצרי עשרת השבטים הפזורים, אך יש להם תפקיד אחר). ללא השגחה אינטנסיבית מבחוץ ('מועצת התשעה', זוכרים מהפוסט הקודם?) כבר מזמן היינו טובעים בעינויי גיהנום 24/7, אך עדיין יש מי שמצליח לנצל את המצב ו"משתחל" למקומות בהם הדלת פתוחה, שלא לומר – פרוצה.

 

אנחנו כאן ב'ארץ' בממד של יחסיות והכול חלק מלימוד והתפתחות – כי עלינו ללמוד לרצות באור, ולהבין על בשרנו ממש כיצד מתבטא האור – כשאנחנו חיים בגוף גשמי על-פני האדמה.

 

פרצה קוראת לגנב, ומה שנשאר לחושך זה רק לחפש היכן להשתקע.

 

המשטר האיראני (משמרות המהפכה, ליתר דיוק) עסוקים כבר 40 שנה לפחות בקידום האיסלאם הקיצוני ביותר. הם אלו שהגו את הרעיון לשלוח אנשים מתאבדים עם פצצות, ובמלחמה עם עיראק היו שולחים לעבר האויב ילדים חגורים אפודי נפץ, תוך כדי שטיפת מוח חולנית. זהו משטר קיצוני שלקח את העם האיראני כבן ערובה ומשתמש ב"מכונה" הזו שנקראת 'מדינה' כדי לממש את מטרותיו האפלות ברחבי העולם, תוך כדי התעלמות גמורה מצרכי האזרחים. כך הם ממנים לאורך השנים את הטרור הקיצוני שמקיף את ישראל, את האג'נדה האנטי-ציונית שלהם ותאי טרור רבים הפזורים ברחבי העולם – זה משטר חשוך שמונע על-ידי מטרות אפלות, ובאופן מעניין ומפתיע (או אולי בכלל לא מפתיע), המשטר הזה בחר את ישראל כמושא לחשכתו. השיעים מעולם לא היו עסוקים בלוחמה נגד היהודים או הציונים, עד למהפכה האיסלאמית באיראן. ירושלים מעולם לא הייתה בעלת ערך עבורם, ופתאום, קם מנהיג רוחני (חומייני), מכונן את 'יום ירושלים האיראני', שעיקרו שיחרור ירושלים מהציונים וקידום השאיפה להשמדת ישראל.

החשכה מסביב רבה.

 

כבר כתבתי בפוסט קודם שערב-רב נמצא גם בתוכנו. ההתמכרות ל"זהב" הביאה עימה הידרדרות מוסרית מהותית. אך גרעין האמת איתנו, והיכולת שלנו לנער את האבק, ולהתחבר שוב ל*זהב* מקורנו – קיימת!

כשאני מסתכל עלינו אני רואה עם כל-כך יפה, צמא חיים, צמא אהבה ואור.

יחד עם זאת, אנחנו עם מבולבל, החבוט מאירועי העבר, עם שעדיין לא יודע למקם את עצמו אל מול החיים – מה הוא אמור לעשות עם עוצמותיו, ידיעתו וכישוריו?

זה מזכיר לי סרט תעודה שראיתי לפני כמה שנים על הפזורה הבדואית בנגב, שם הם חיים בצריפים של פח, אבל נוסעים במרצדסים, וכששאלו אותם למה, הם ענו שמכיוון שאין להם קרקעות מוסדרות משלהם ושהם לא מקבלים מהמדינה אישורי בנייה, הם משקיעים במה שיש ואפשר. ככה זה איתנו – אין בנו תחושת קיימות, אנחנו עדיין במוד של הישרדות, חיים על החרב ונלחמים – אז משקיעים בטכנולוגיה, המצאות וצבא – אבל תכנון של החיים דור אחד קדימה (שלא לומר שבעה דורות כפי שקיימות אמיתית דורשת) – אין.

עלינו להתחבר לרווחה של העכשיו, לא של העתיד, לא של מתישהו, אלא של העכשיו. גם אם אנחנו לא ערים לכך, יש בנו מתח רב, שנמצא עמוק בתת-המודע, ברמת הדנ"א. זה נצבר מאירועים היסטוריים סוערים, משושלת מתוחה והישרדותית. בכוחנו וביכולתנו להרגיע את זה ולהכניס רווחה ונחת למערכת.

הסתכלו סביבכם – מה אינו מקיים? מה צריך לעשות כדי להופכו למקיים? בחרו אפיק פעולה אחד (או יותר), אמצו אותו ללב ועשו אותו לדרככם, אבל חשוב לומר – שזה חייב להיות מקיים גם עבורכם, משמעו – מביא לכם רווחה ותמיכה במה שאתם צריכים עבור חייכם (אלטרואיזם מנותק מהקרקע הוא הדבר שממנו עלינו להיגמל). יש אתגרים והם לא פשוטים, וצריך לתכנן נכונה את הדרך בה ניגשים אליהם.

היו חפצי לב, חפצי חיים.

מה שקורה כאן הוא אירוע פלנטרי גדול ומשמעותי. ההסתיידות שיש לנו על זוהר הנשמה כבדה, והמסתה מתחילה קודם כל בהכרה שזה מה שקורה עכשיו.

אנו זכאים לחיי שפע, שגשוג ואמונה. אנו זכאים לחיי רוח עשירים, תוך כדי חיבור לבורא הראשוני, שמהדהד בתוכנו ומבקש מאיתנו שנכיר בקיומו – כפי שהוא ולא כפי שאנחנו חושבים שהוא. אנו זכאים לקיימות ארוכת שנים, לשקט ושלווה.

ובתוך כל זה, את גבולותינו אנחנו מכירים היטב, והיכן שעדיין לא, זה הזמן והמקום לטפחם, כי ללא גבולות ברורים – אין שגשוג! גבולות בריאים משמעם לכבד את עצמנו ואת הסובבים אותנו, לכבד את תנועת החיים והנשמה של *כולם*, תוך כדי גרימת מינימום סבל. גבולות בריאים משמעם לשים חוצץ חד וברור כשמישהו בוחר לחצות את הקווים – להראות לו את הגבול, להראות לו בבהירות את נתיבו ושיחזור לשם, כי זה מה ששלו, וגם אם רצה אחרת, שיפעל לכך תוך כדי כיבוד גבולות האחרים.

זה אפשרי לנו. אמנם זו עבודת נמלים, אך בכל מקרה בשביל זה אנחנו כאן. כמובן שאפשר להישאר בחיי שרידות וקיום צרכי הגוף וגחמות הנפש, אבל זה די מהר הופך משעמם – האם בשביל זה 'ארץ' נועד?

יש כאלה שהתשובה עבורם תהיה 'כן'. וזה בסדר גמור. עבורי התשובה היא כבר מזמן 'לא', ואני כותב עבור אלו שמרגישים כמוני.