חיי הרגע הזה הם למעשה הדבר היחיד שיש לנו – העבר חלף והיה והעתיד – בעתיד.
החיים זה כאן ועכשיו, ממש כמו שאומרת הקלישאה הלעוסה.
אנחנו חושבים – עכשיו, מרגישים – עכשיו, נעים בעולם – עכשיו.
היכולת שלנו להשפיע על חיינו ועל העולם הסובב אותנו טמונה רק עכשיו – זה הרגע, ואין אחר בלתו.
ואז מגיע רגע נוסף ועוד רגע ועוד רגע…
התעוררות רוחנית היא יציאה אל מעבר לעולם של חמשת החושים וארבע המימדים (שלושת ממדי המרחב וממד הזמן). התעוררות, כפי שמתכוונת המילה – היא התעוררות – התעוררות לעולם שונה מזה שהכרנו, והיא ההתחלה בלבד – של תהליך התפכחות, המלווה גילויים מרתקים, מעוררי חיים, עומק ומשמעות.
בהתחלה מכירים ב-רוח שעוטפת את הכל – רובד בו שומעים קולות חדשים, רואים צבעים נסתרים, חווים אינטואיציות ומקבלים תובנות.
בהמשך נחשפים לחווית אני עליון, שהיא למעשה תחילת החווייה של הנשמה – המצב בו אני חווה בתוכי נוכחות דוממת ושקטה, שאינה מזוהה עם גופי ועם המתרחש בנפשי, נוכחות שנחווית כחיצונית וגבוהה. האני העליון הוא שורש קיומו של האני הפרסונלי, של האגו, האישיות. הוא זה שנותן בו את כוח החיים, מניע ודוחף אותו אל תוך חוויות ורבדי הקיום.
עם הזמן מתגלה בפנינו ה-אלוהות, שהיא למעשה המקור של אותו אני עליון, והמקור של הכל. הכוח הנשגב הזה נמצא בבסיס הכל והוא זה שיוצר את העולם הזה, בכל רגע ורגע מחדש.
חוויית האלוהות מביאה עימה משמעות, קסם והבנה. רובד אחד ממנה הוא החוויה שכל הנשמות מחוברות, ושהן אולי אפילו, למעשה, נשמה אחת בלבד (נשמת אנוש, אדם קדמון) וזו משתקפת החוצה אל העולם דרך כל אחד ואחת מאיתנו, באמצעות מכלול הגופנפש האישי שלנו.
עם הזדככות המימדים הללו בחיינו, העולם מתרחב, והופך למכלול של אלמנטים הנובעים מן הריק אל הריק, מן האינסוף אל האינסוף, מן היש אל האין ומן האין אל היש. החיים הם שלם אחד גדול, נביעה מופלאה של אירועים המתרחשים כולם ברגע הזה, ומי יודע בכלל האם הייתה פה התחלה והאם יהיה לכל זה מתישהו סיום?
חיי רוח ערים אין משמעותם הימנעות או היבדלות מהמתרחש.
האדם הער חיי ברגע הזה במתח קיומי בו הוא ניצב חשוף לכל מה שהתרחש עד כה, ואל מול כל זה, מתוך נוכחות עוצמתית שנובעת מתוכו – הוא פועל, יוצר ומניע את רגעו הקיומי הבא, בה בעת מלווה על-ידי ידיעה פנימית עמוקה שממלאת אותו בחמלה קיומית – לעצמו ולכל אשר קיים.
אם חיי הנשמה הם בנצח העכשווי, אז למה לנו אמונה?
אם החיים מתרחשים רק עכשיו, אז מהו הצורך שלנו בתקווה?
נפש האדם מורכבת משכבות-שכבות של תודעה, והשכבות הללו הן חלק מאיתנו ממש, מחוברות אלינו, משפיעות עלינו ומניעות אותנו ליצור מציאות.
להתעורר רוחנית אינו אומר להתנתק מכל שכבות הקיום שעדיין ישנות, אלא אומר להיות מחובר אליהן, בעוד אנו מחוברים לתודעת קיום חדשה.
האנושות חיה על-פני האדמה הזו במשך מאות אלפי שנים, יצרה היסטוריה, מיתוסים ובסיס מוחשי לחיים אותם אנו חיים. חיי האדם הם בנפש – במארג הרגשות והתחושות שמחברות את כל אשר קיים – כפי שהוא תופש באמצעות חושיו ופוגש את העולם הסובב אותו – והנפש הזו מורכבת מאוד.
גם אם חוויית אני עליון מחברת אותנו לנצח של הרגע הזה – חוויה שלא מתקיים בה הרגע הבא, כי אם – הרגע הזה, ואז עוד הרגע הזה ואז הרגע הזה הבא וכדומה, נפש אנוש, בהתקיימה בממדי פלנטת ארץ, מחוברת לממד הזמן – בו יש השפעה ומשמעות למה שהיה – לעבר, ויש התכוונות ותכנון למה שיהיה – לעתיד. הנפש, למעשה, "דבוקה" אל ציר הזמן והאדם חווה אותו כחלק מהותי בקיומו. (וכך מקבל האדם הער השראה מחיי הנצח שפועמים בתוכו והוא מבטא אותם בחיי הרגע הסופיים, בעולם התלת-ממדי בו כולנו חיים).
כשקשה – אנו מייחלים לטוב יותר. כשאנו סובלים – אנו רוצים שהסבל יפסק. כשרע לנו – אנחנו מעוניינים שיהיה לנו טוב. כשחווית הרגע הזה מעורפלת או חשוכה, עקב ידיעה קודמת שיש אפשרות להתבהרות והקלה – מתעוררת בנפש תנועה כמוסה של כמיהה – רצון מזוכך שחי ברבדים העדינים ביותר של קיומנו האישי, הגורם לנו להאמין ביכולתנו לשנות את המתרחש ולייחל למצב קיומי טוב יותר.
ברגעים קשים, גם אם תודעה גבוהה נוכחת בי, היכולת לקוות לחיים טובים יותר היא כחבל הצלה של ממש עבור הנפש. פסימיות הופכת אופטימיות, הורמונים מעוררי חיים מתחילים לנוע בזרם הדם, והחיים יכולים לפתע לקבל כיוון חדש לגמרי, למרות הקושי אליו נקלענו.
ערות רוחנית יכולה לעורר את התחושה שתקווה היא רגש "אנושי מדי". אולם, גם מי שער וחווה את העליונים, עדיין רגליו כאן על האדמה, יחד עם כולם. ישנם כאן רבים שלא מכירים את הנצח וזקוקים לתקווה, וזהו בעצם תפקידם במארג של אלו שיודעים – ברגעים אלו ממש – כשחשוך – לראות את האור שמעבר לאופק – ולהפיח תקווה.
זהו גם תפקידה של האמונה.
למי שהכיר את מקור נשמתו, חוויית האמונה יכולה להרגיש כעבודה זרה ממש. חוויית האלוהות במרקם הגופנפש האישי יוצרת טרנספורמציה שאין ממנה חזרה – ערוץ ה-ידיעה נפתח – ידיעת האמת האבסולוטית, הקיים שאינו משתנה, המקור שמחולל את הכל, שיצירתו נשגבה ונפלאה – ברמות שהשכל האנושי אינו יכול לתפוש (זו גם הסיבה שהתעוררות רוחנית מלווה בתחושת ענווה ויראה אל מול הקיום – כי מתחוורת תחושה שההבנה האנושית כה זעומה היא, והמתרחש פה בעולם הזה פשוט כביר).
להאמין משמעו לתת לחלקים ה-"מוצקים" וה-"סמיכים" שלנו – רווחה, נחת והקלה.
כי אם אין בי חוויה ישירה ובלתי-פוסקת של הנצח (וסביר שברובנו אין), יש בי רבדים אנושיים כמו כולם, שצמאים לכוחות נפש מתחדשים כדי לנוע בתוך הסבך הקיומי. אמונה נותנת כוחות "שלא מן העולם הזה" ומאפשרת לנפש לעשות בעולם הזה דברים – שכביכול אינם מן העולם הזה.
אמונה, הכוונה כמובן לאמונה בכוח עליון – אמונה בכך שחיי אנוש כפי שחמשת החושים תופשים אותם הם קצה-קצהו של קרחון הקיום, שיש כאן סדר, השגחה, שיש עוד מלבדנו ושאנחנו לא לבד.
באופן אישי אשתף שאני גם מכיר בתוכי אתגר עם תנועת הנפש שנקראת אמונה. התחושה שלי היא שמכיוון שחווית ה-ידיעה נצרבה בי בתודעתי – אז מה לי ולצורך באמונה; אך אני יודע שגם אם הנפש שלי מכירה את נוכחות האני העליון, היא אינה חלק ממנו, אלא חיה בעולם הזה, שהוא עולם מקביל של ממש, ואמונה היא חלק מ"עצי הבעירה" שמניעים אותה לפעולה מיטיבה. אמונה בכוח עליון לא בהכרח חייבת להקטין אותנו לישויות חסרות ערך המצוות להוראות מלמעלה, אלא יכולה לטעת בנו עוצמה שאינה מן העולם הזה, ובכך להאמין שטוב האדם מנעוריו, להאמין בלב של העולם, ברקמת האחדות שמחברת את כולנו, שמניעה כאן פוטנציאל אדיר להרמוניה חובקת-כל, וזאת למרות הפירוד הבלתי-נסבל שאנו רואים וחווים.
אמונה בטוב היא יכולת אנושית להביא כוחות של תקווה בעיתות של קושי.
אמונה באלוהות, בהשגחה ובסדר היא יכולת על-אנושית שמניבה כוחות נפש אדירים – היא כמגדלור של ממש בים סוער – נקודה יציבה אליה יכולות ספינות תועות לשאת עיניים, להתכייל ולמצוא מחדש את הכיוון.