כלהט החרב המתהפכת

כלהט החרב המתהפכת המשמרת את עץ החיים – החיים מצידו של הדין – ספירת הגבורה. סיפור אמיתי:

באחד השלבים הראשונים בדרכי הרוחנית מעטיי ההגנה האנרגטית שעטפו אותי נפתחו באופן ספונטני. לכולנו מעטים כאלו החיוניים לחיי נפש שקטים, מגנים על הנשמה, מווסתים את מודעותה לעולמות של מעבר ומסייעים לה לחיות כאן, בעולם חמשת החושים. כשמתרגלים את הסרת "הווילון" באופן מודרך והדרגתי, מתגלות בדרך חוויית נפלאות של תיקשור ידע מעולמות אחרים, מפגש עם ישויות ומדריכים, של יציאה מהגוף וכדומה. כשהווילון הזה נפתח בבת-אחת, ללא הכנה או היכרות, קורים כל אלו שתיארתי, ועוד. כי כשהנשמה אינה בנוכחות ערה אל מול הפתיחה זו, כשהנפש עומדת מול ממדים שלא ידעה עד לפני רגע על קיומם, כשהבית פרוץ – כל אחד יכול להיכנס.

וזה ממש לא נעים – בלשון המעטה! כי בעולם "שם בחוץ" מסתובבות גם ישויות שמטרתן אינה להטיב (לפחות באופן ישיר, כי כידוע, מהתמודדות מול קושי אמיתי, אנו מתחזקים).

המורה שליוותה אותי בעת ההיא ראתה אותי שקוף ואמרה לי שאני צריך ללמוד לעמוד מול אלו שפלשו אל השדה שלי, שעליי להילחם, שזהו קרב על חיי.

כוחות הנפש שהיו לי אז היו כשל ילד שלומד את צורת אותיות ה-א"ב כהכנה ללימודי כתיבה. גם את זה היא ראתה, לקחה אותי יד ביד ולימדה אותי להילחם, לעמוד על שלי ולא לתת לאף אחד להיכנס למרחב האנרגטי שלי. (כה קיצוני זה היה שרק כ-10 שנים לאחר-מכן התחלתי שוב לתת למסרים "מבחוץ" להגיע אלי, כדוגמת 'האמת של כולנו' ועוד.)

הכלי שהיא לימדה אותי היה שינון מנטרה. היא לימדה אותי מנטרה מאוד מסוימת, שבאופן מפתיע לקוחה מסידור התפילה היהודי (דבר שבעצמו עורר בי התנגדות) ואת אופן השימוש בה.

תחילת התירגול הייתה נעימה ומקלה. השינון תרם לנחת מסוימת בתוכי, אך הפולשים לא נרגעו. קולם הפך חלקלק, חמקמק ומניפולטיבי. הם השתמשו בחולשותיי ובמקומות הכי פגיעים בנפש שלי בכדי להתל בי, לגרום לי לחשוב שהם ואני באותו צד, ובשורה התחתונה – בנסיונם להשתלט על מרחב תודעתי.

המורה שלי זיהתה זאת מיד ואמרה לי – שנן את המנטרה ברציפות כזו שאף מילה לא תוכל להשתחל אל תוך הכרתך, שוב ושוב, שוב ושוב.

כוח ההכרה הוא כמו שריר. אם בהתחלה אנו מסוגלים להניף משקולת של חצי ק"ג בלבד, אז עם התמדה ונחישות, אפשר להרים משקל כבד משמעותית.

בדיעבד, אני יכול לומר, שמבחינה קארמתית אני מודה על התקופה ההיא בחיי. מבחינת אושר ושקט נפשי היא אמנם הייתה אומללה למדיי, אך המצב דחף אותי לתירגול של אמת, כמו שחיין שנאלץ לצאת מבריכה רגועה ומחוממת ונזרק לים סוער – כך למדתי לתחזק בתוכי את האור ולא לתת לשביב של חשכה להיכנס, או אפילו להתקרב.

התהליך הדרגתי ומורכב יותר מאימון בחדר כושר.

בצעירותי, כילד רגיש מאוד, נפגעתי רבות ותחושות בסיסיות של זכות ואמונה בכך שמגיע לי, התערערו. כך מבלי לשים לב התקבע בתוכי ספק עצמי שתפש בנפש שלי מקום מוחשי וגרם לי לאבד לגיטימציה ברגעים בהם נתבקשתי באופן הטבעי ביותר להגן על עצמי.

הדפוסים הללו יכולים להיות מאוד עמוקים. הם מתחילים בוויתור על רצון, כמיהת לב ושאיפות, ממשיכים לדפוס של קורבנוּת, מידרדרים לשנאה עצמית, תקיפה עצמית ואם נותנים להם – הרס עצמי של ממש יהפוך ל"בן בית" מקולל שלכאורה מקורותיו לא ברורים ובה-בעת גם לא ברור למה שום דבר לא מצליח לנו בחיים. (תודה לאל נמנעו ממני הדפוסים ההרסניים האלו.)

הדפוסים הללו גורמים לנו להתנצל על קיומנו.

וזה הופך לסינדרום של ממש, למוטו בחיים, שמשתחל אל תוך התודעה שלנו בחמקמקות גאונית, שגורמת לנו להרגיש שזו אמת לאמיתה.

ומה איתנו? מה איתי?

לשנן מנטרה. שוב ושוב. שוב ושוב. עד שאף הברה שאינה יזומה על-ידי, לא יכולה להשמיע קול. עד שההגייה המכוונת, שנובעת מכוח הרצון הישר שנובע מן הנשמה, מן האור, מונעת מכל שביב של 'חוסר-אור' להתקרב.

לשנן מנטרה – ללא משא ומתן או הקשבה לאף קול. תירגול של אמירת 'לא' נחרצת. ללא דיאלוג, כי קולות הדיאלוג הספציפי הזה מפתים, כי עומד מולי קול חכם, שנלחם על הישרדותו, והוא יודע מה לומר, ואיך, ומעורר בי רגשות וסנטימנטים, ופורט לי על המקומות הרגישים ביותר.

הפיתוי יכול להגיע כמניפולציה בה הרגל הרוע שהשתרש בתוך הנפש מפגין עוצמה ואומר שהוא יודע יותר טוב. שיש לו נסיון. כשהלחץ מן האור יתחזק הוא יאמר שכואב לו. ישאל למה אני מכאיב לו? למה אני מגרש אותו? ואף יבקש רחמים. הוא גם יכול להתבטא בתוקפנות בה הוא ינסה להקטין אותי. יאמר לי שאני לא יודע, שאין לי מושג. מי אתה…? יאמר ויזלזל בי. אתה חלש. אין לך סיכוי!

להניע שוב ושוב את גנרטור האור הפנימי, לרכך ולפרק הרגלים ישנים ונטיות נפש שהשתרשו בי, אך פסקו מלשרת את המקום החדש והרענן שרוצה להיוולד. להיות נוכח. נחרץ. שליו.

לא לאפשר ל"משא-ומתן" בין הרגליי לבין האנרגיה המנסה להשתלט להתעורר.

לא לאפשר ליצר פנימי רחמן להכיר בזכות של התוקף לשרוד – כי הוא "בסדר", כי הוא טעה, כי הוא "רק" עוד קול בתוכי, חלק ממני, ועליי להרגיש כלפיו חמלה.

מאז ועד היום עברו עשרות שנים וכוח תודעתי התחשל. להט החרב המתהפכת המשמרת את עץ החיים, את האור הטהור, התרחב בי והפך לחרב של חוכמה, שיודעת גם חמלה, אמפטיה ורגישות. לא בכדׅי מול ספירת הגבורה בעץ החיים ממוקמת ספירת החסד, ואיזונם הוא מפואר (ספירת התפארת).

בממד הארצי בו אנו חיים מתעוררים מצבים רבים בהם לא ניתן לבחור באור הטהור לבדו, רגעים של פשרה, רגעים בהם מתעוררים בנפש מספר קולות ויש צורך לגשר ביניהם. הצורך הוא לתנועה מתוך מה שאפשרי עכשיו ולא מתוך אידאלים. ההיכרות עם ה-'לא' המוחלט והזדהות פנימית חזקה עם האור, מאפשרת למו"מ פנימי זה להתנהל בחוכמה, כשחיישני התודעה ערים ודרוכים ובוחנים האם יש פה עוד מניפולציה שתפקידה, בטווח הקצר או הארוך, לדכא את נוכחות התפארת, או שעולה פה צורך אמיתי בראיית הצד השני, בכדי להתקדם יחד לעתיד מפואר יותר. תירגול מתמשך וחוסר חשש בשימוש ב'להט החרב המתהפכת', יביא בהכרח להתקדמות חכמה, שמוקירה אהבת חיים, על מגוונם הרב.

מטרת האור, תמיד, היא לכוון לעבר הרמוניה-חובקת-כל, לסייע בחמלה ובכבוד למשקעי עבר לעלות לפני השטח, לשים גבולות תוחמים שמובילים לשם, להירפא ואז להיעלם. ולפעמים, בעת צורך – יש לשים גבול חד ונחרץ שמשמעו, אנרגטית ומעשית – You Shall Not Pass !

אני יודע שיש מי שיגיד שהפתרון היחידי הוא להכיל. לעטוף. לפוגג את החושך על-ידי הצפה באהבה ואור, אך כשההתמודדות היא עם חשכה צרופה, עם גידול סרטני אלים – לעניות דעתי, סכין המנתחים היא הצעד הראשון המתבקש.

כידוע, כל אדם הוא עולם ומלואו, ולמעשה, המׅצרף של תודָעוֺת בני-האדם שחיים על הפלנטה הזו, הוא היוצר את מה שקורה כאן. תודעת האדם היא מיקרוקוסמוס שמייצג את העולם הגדול – המַקרוקוסמוס.

האירועים בתקופה האחרונה מעוררים בי קריאה עזה להתעוררות – התעוררות של אור האמת שבתוכנו. אור הדין. ספירת הגבורה, וזאת מתוך ידיעה שהתחזקותו תביא לשקט תודעתי רב – במיקרו ובמקרו.

זהירות מובילה לזריזות.

גבולות ברורים תוחמים את דרכנו ומובילים אותנו לעבר הגשמת משאלות ליבינו.

כל העולם הוא גשר צר מאוד ובכל רגע נתון יש צעד אחד מתבקש – לעבר האור.

ליבי הרחב, הנתמך על-ידי האור, מכיל את הכול. כי אני אהבה.