להיות אור.
בעצם, להיות ה-"אור".
היום הקצר בשנה, היום בו באופן פיגורטיבי אנו נמצאים במצב בו האור נמצא בעוצמתו הפחותה ביותר ומוקף בחשכה העמוקה ביותר (אפשר גם לראות זאת בסמל היין-יאנג, כאשר בקצה אחד היאנג, הלבן, נמצא כקו דקיק, בעוד לידו היין, השחור, עמוק ודומיננטי). היום השמש תשקע בשעה המוקדמת ביותר, ותזרח מחר בשעה המאוחרת ביותר, והחל ממחר, יתארכו שעות האור ויתקצרו שעות החשכה.
נכון, בעולם שלנו, המערבי המתקדם, בו המסך מספק לנו את כל צרכינו, יש לכך פחות חשיבות, אך דווקא בשל הסיבה שהפסקנו לברר באופן עמוק ואמיתי מה טוב לנו, והמסך באמת הפך למקור למשמעות החיים, אולי כדאי לזכור שבימים בהם האנושות הייתה מחוברת לאלמנטיי הקיום הפשוטים, הוקמו מפעלי ענק בכדי לציין בדיוק את הימים המיוחדים הללו – של המעברים בין החושך לאור (היום הקצר, יום השוויון האביבי, היום הארוך ויום השוויון הסתוי).
לרבים היום הזה חופף כיום עם המצב הנפשי שנגרם עקב המצב הפוליטי, שנחווה כמעט ככשלון אישי עבור גברים ונשים רבים שלוקחים חלק בתנועת ה-"ניו-אייג'", נמצאים בתהליכי התפתחות עצמית והתפתחות רוחנית. התנועה בתוך אירועי אור והתעוררות מדליקה בעוצמה יתרה את האור הפנימי ואת האור בסביבה הקרובה, ויחד עם התחזקות הנוכחות ה"ערה" בתוך גוף, העלייה בתדר שמלווה את חיי המודעים לכך, והשינויים הרבים והמואצים שהאנושות עוברת, התהייה אל מול העולם "הרגיל", זה שעדיין "תקוע" ב-אולד-אייג', גוברת.
האיך זה אפשרי?
פערי האור, האמיתי, שנחווה בסדנאות השונות, בשפע הטקסים, בעקבות טיפולי גופנפש וחניכה רוחנית וכדומה, אל מול הקושי בחיי היומיום – המצב הכלכלי שרק נראה כמחריף, המצב הפוליטי שמצבו בכי-רע, המצב הבטחוני, הכמעט-נצחי עבור רבים מאיתנו, שרק הופך עגום ומאיים יותר, המצב החברתי, הפערים המתרחבים בין השבטים היושבים בארץ הזו (שניתן בהכללה רבה לכנותם – יהודים דתיים שומרי מצוות, יהודים חילוניים, מוסלמים).
ישראל, בשל המבנה הגיאוגרפי והדמוגרפי הייחודי שלה, מהווה כמיקרו-קוסמוס לתהליכים רבים שמתרחשים בעולם, וכאן, תהליכים שמתרחשים בעולם כולו מקבלים העצמה, ריכוז והאצה. העולם כולו כמרקחה, רק שפה הדברים מורגשים מהר יותר וחזק יותר.
ימים של אפלה הם ימים של היזכרות. היזכרות בטוב, באור, ביופי. אלו ימים של כמיהה ושל ידיעה אופטימית. גורמי השמיים, באופן צפוי, יפגינו זאת בעצמם, והחל ממחר האור כבר יגדל במקצת, אך בתהליכי הנכחת האור בחיינו ובעולם הזה, נדרשת מאיתנו פעולה, נדרשת יוזמה.
ישנן תיאוריות שונות לגבי האבולוציה של התודעה האנושית, ואחת מהן טוענת שמתרחש פה פיצול הדרגתי בין אלו "שיתעלו" לממד גבוה יותר לבין אלו שישארו ב-"עולם הישן", ושבבוא העת ממדי הקיום של שתי הקבוצות יפרדו. מתוך הסתכלות על ידע עתיק, שזמין ונגיש עבורנו ממסורות ותיקות, אני למד שפלנטת ארץ היא בית-ספר קיומי. נשמות מגיעות לכאן שוב ושוב ואט-אט מרימות את התדר הכולל. רבים מאיתנו היו בשלבים שונים לאורך ההיסטוריה האנושית. אנחנו – היינו שם. הנשמה לא תשכח זאת, כי היא שזורה ברצף הנצחי של התודעה ושל הקיום, אך הגוף שנולד ומת – ואורך חיי אנוש שלעיתים מרגישים כנצח – שוכח, וכל מחזור חיים נחווה כהתחלה מאפס מוחלט. ואכן התדר כאן משתנה ומזדכך, אך בהדרגה ובאיטיות רבה, כי כל שינוי שאדם אחד עובר בתוך עצמו, גם אם יהיה זה שינוי דרמטי ששינה את חייו, יצא אל העולם הגדול ויפגוש מולו את כל מה שעוד נותר לשנות, ממש כמו אדווה באגם גדול, שבמקום יצירתה תפיק גל מהותי, אך ככל שתתרחק ממקורה, תשפיע על מרחב גדול יותר, בעוצמה שנחלשת בהדרגה.
לרגע אעצור כאן ואומר שלא באתי לייאש, אלא להיפך – כי אין אדווה שיצאה אל העולם ולא יצרה שינוי, רק שהתנועה היא איטית ויש הרבה מה לשנות.
לפלנטת ארץ יש עוד עתיד ארוך שנים של התפתחות. אנו נבוא לכאן עוד פעמים רבות, ובחיים ארוכי שנות-ארץ, נעלה עוד ועוד את התדר, וברגע שמי מאיתנו יבחר שלא להמשיך ולהגיע להתנסות הגשמית הזו, יתכן שיפתחו לו אפשרויות במקומות אחרים. ההתנסות כאן משכרת. היא דביקה באופן בלתי רגיל. נשמות רבות שקצו ברוח ה-"אוורירית" רק כמהות להיכנס לגוף אנוש ולחוות את משקל הגוף על האדמה, את סחרור הרגשות, את תחושת ההיקשרות אל החומר, שנבנית בהדרגה כמעט נסתרת והופכת להיצמדות כובלת.
בנימה חגיגית ושאינה מלווה בשמץ של אופטימיות או בציניות אני רוצה לומר שבית-הספר "פלנטת ארץ" לא הולך להיסגר בקרוב…!
מה שכן קורה, ואת זה אנחנו חווים בחיינו, זה שחייהם של אלו שנכנסו לתוך עצמם ושהבינו שרק מבפנים יגיעו התשובות, הופכים "מקבילים" לחייהם של אלו שעדיין לכודים בתענוגות החושים. המחשבות שלנו שונות, הרצונות שלנו שונים, הצרכים שלנו שונים וכתוצאה – החברה בה אנו מסתובבים אחרת, החוגים אליהם אנו הולכים אחרים וגם העשייה שלנו ביומיום שונה. עולמות מקבילים של ממש, שנפגשים עם קיומו של הגוף, שצרכיו הבסיסיים ביותר הם מזון וקורת גג.
אלו שהבינו שהשינוי מתחיל מבפנים קצים בהדרגה בדרמות המוכרות ושאיפותיהם מזדככות. הערכה חומרית מתחלפת בערכים מעודנים וגבוהים יותר שנחשפים בתוכם (הפלא ופלא – הם תמיד היו שם, והם שלמים יותר ונעימים), ובמקום למלא את ימיהם בריגושים כאלו ואחרים של "קח ותן", הם רוצים לתת מכוח החיים שלהם ולתרום להתמרת התדר שמתחוללת כאן.
לנו הידע ולנו הנסיון.
אנו, אלו שכבר הגיעו לכיתה מתקדמת למדי בבי"ס "פלנטת ארץ".
לשם כך אנחנו כאן.
הוכשרנו כאן בגילגולים אינספור, חקרנו רבדי קיום רבים, ורזי העולם הגשמי כבר ברורים. האם המתרחש כאן כעת ירפה את רוחנו? (ואם אנחנו נאבד את התקווה – מי יחזיק בעת החשוכה הזו את גחלת האור?)
קצנו בריגושי השיעורים למתחילים ואנחנו רוצים יותר.
אנו רוצים לבטא בתוכנו ומסביבנו אמונה בלתי מעורערת במקור ובאחדות, בבורא הראשוני שמחולל את כל העולמות ובשלמות שמכילה את הכל. אנו רוצים שזה יתגלה, לכולם ובכולם.
זו תנועה חדשה שאנו לומדים. היא מתחילה מבפנים, ממעמקי תחושות הגוף ותנועות הרגש, היא נובעת מן היסוד שביסוד, ועיקרה – לרצות עוד מן הטוב הזה, שטוב הוא לכולם.
אז בואו ויחד, באופן יזום ומודע, במהלך פנימי אמיתי, כמו החמניות שבתמונה, נשאב עוד מן השמש הגדולה, בי-ראה מעודנת ננבע אור-חוזר חזק יותר ונגרום לשמש מחר לזרוח מעט יותר.
(כמה שאני אוהב את התמונה הזו עם הנשמה שמתגלגלת מגוף לגוף. מבט אחד בה מזכיר לי את האמת כפי שהיא.)
חג אורים שמח!