תחרות עם העולם נותנת הישג אישי, שבסופו של דבר תביא אותי לגילוי שאני לבד. אני כמובן יכול להמשיך לרוץ ולרוץ ולרוץ, לצבור ולהשיג, לצבור ולהשיג, אך בסופו של דבר, אם לא אצא מתוכי אל האמת של העולם, בסופו של דבר אגלה שאני לבד. ובמידה והתברכתי, ולבי פתוח, אני מגלה שאני רוצה לתת ולחלוק ממה שיש לי, רוצה לתת ממני לעולם, אחרת אגלה שוב שאני לבד.
וכשאני ב"תחרות" עם הרוח, אני בעצם בכלל לא בתחרות, כי אם בתחרות עם עצמי. אני רוצה להקריב את עצמי יותר ויותר, לתת מעצמי יותר ויותר, להיפתח עוד ועוד אל הרוח והאינסוף. אני קופץ אל המים, קופץ מהצוק. קופץ, נפתח, מתמסר למורה, הולך לסדנא, הולך לטיפול, מעז, מנסה. כשההישג שלי הוא בלהביא את הרוח נקייה, 100% נקייה. 100% כוונה טובה, עשייה מתוך רצון להטיב. משהו פשוט, ואוהב.
ברגע שהבאתי החוצה דברים מן האגו, התבלבלתי. קפצתי באופן שאינו נקי. המטרה היא לקפוץ נקי. תחרות 100% נקייה, כך האתגר שלי נשאר בתוכי והוא רק מול עצמי, ומה שהעולם יראה זו רק אהבה. ובמידה וקרסתי, כי עשיתי משהו לא נכון, העולם עשוי להיפגע, אך אם עדיין אצליח להחזיק באהבה, העולם ימשיך לראות רק אהבה, כך שגם אם קרסתי אל תוך עצמי, ה"נפגע" היחידי יהיה אני. ובמידה והייתה זו קפיצה חזקה מידי, אני באמת עשוי להיפגע ולהישרף, וכשנשרפים זה בהחלט יכול להיות לא נעים – לבלבל, לעורר בי אשמה, לגרום לי לכאב-ראש, מיגרנה, ובמקרים קיצוניים אף להביא ליציאה מהגוף, שעשויה להביא לחוסר איזון מהותי.
במקרים רבים אלו תהליכים שאנחנו צריכים לעבור. אנחנו קופצים קצת מעבר למה שהגופנפש שלנו מסוגלים, ואז אנחנו קורסים אל תוך עצמנו – כדי להטמיע ולעשות אינטגרציה של מה שגילינו. אנחנו פורשים לרגע או שניים מן החברה, מן העולם, אל תוך עצמנו, נחים, מתאקלמים, עושים את האינטגרציה הדרושה, נכנעים.
תחרות אל מול העולם היא תחרות שבאמת יש בה מפסידים ומנצחים. המנצח הוא רק לכאורה מנצח. הוא מנצח ברמה החומרית, אך לא בטוח שעמוק בליבו הוא מנצח. והמפסיד, הוא מפסיד. להיות מפסיד ברמה החומרית, אם אינך מאוזן רגשית, זו יכולה להיות חוויה לא נעימה.
לעומת זאת, בתחרות עם הרוח, ה"הפסד" הוא רק שלך. אבל בכלל אין הפסד. אתה מפסיד כי אתה קורס לתוך עצמך, אך העולם הרוויח, כי אתה מעז, אתה יוצא, כך שבעצם כולם מרוויחים.
מה שכן, אם יצאת בצורה לא מאוזנת "ומסרת תפוחי-אדמה לוהטים" לסובבים אותך, אתה כן יכול לגרום לנזק, ולכן, תחרות עם הרוח צריכה להיות נטולת אגו, וזה הופך מורכב, ולפעמים אף בעייתי.
לא סתם אומרים שהשאקטי-קונדליני היא אנרגייה נקבית, כי היא מצריכה מאיתנו התמסרות. זו גם התמסרות לרוח וגם התמסרות לידיעה מתי הרגע הנכון לבצע את המהלך, את הקפיצה, את ההתקדמות, את התנועה. לפעמים אנחנו פשוט צריכים לעצור ולהיות במקום, להיות במקום, להיות במקום, להיות במקום… כמה שזה מתסכל, להיות במקום, כביכול לשבת על הגדר, אך בזמן הישיבה על הגדר, כל עוד הרוח ערה בנו, מתרחשים תהליכים ברטטים עדינים שמחברים את ההוויה, את הנצח, אל הגוף הפיזי, אל האטומים, אל הפיזיקה של הגוף ואל הפיזיקה של כדור-הארץ.
ובאופן הזה יש אינטגרציה נכונה. אנחנו מחכים, ומחכים, עד שנקבל איתות. אנחנו בהתמסרות. מדוע אנו דואגים? הדאגה היא מן הראש, מהגוף, שכל שהוא מכיר זה תחרות עם העולם.
אך איננו בתחרות, אנו בהתרחבות.
ולכן ההתמסרות חשובה. הכניעה. הקריסה פנימה. הנפילה.
הנפילה פנימה, אל תוך האור והאהבה ששוכנים בנו, לנצח.