את החוויה הרוחנית שלי גופי אינו יכול להכיל.
הוא בהדרגה הופך למתעל שלה ולחוט מקשר לאדמה, אך לעולם לא יוכל להכילה באופן מלא.
זה האני העליון, כשמו כן הוא, עליון, שמרחף מעל ראשי ללא הפסקה ומתווה לי את הדרך. הוא שקט ויודע, יודע את מקורו ואת מקורי. בכל הנוגע לדרכי כאן, הוא עץ התמיד שלי, עתיק יומין שניצב עמוק בתוככי הקיום, שעליו אני נשען.
מה היו חיי בלעדיו?
כבר אין לי את התשובה.
פעם, כשזה התחיל בבלאגן גדול (אפשר לקרוא עוד על תקופה זו בחיי בדף בו אני מספר על עצמי), עוד התפללתי לחזור לדברים כפי שהם היו. היום, אני מברך ומברך שוב על רגעיי חיי. אני כל כך חי. כל כך מלא. כל כך מסופק. תודה שהגעת!
קונדליני.
כשאור הנשמה נדלק בתוכנו.
כשהאינסוף שמודע לעצמו מתעורר בגוף בשר ודם, גוף סופי, שמעפר הגיע ובוודאות לעפר ישוב.
זה מתחיל כאור קטן, ניצוץ מלחש, שמפנה את דרכו דרך קשיי הדרך ומתרחב אט-אט עד להתמזגות מלאה וקבועה (דבר שברמה כזו שלמה, נדיר עד כמעט לא קיים על פני הפלנטה שלנו).
אם בהתחלה האדם עסק בעצמו ודאג לצרכיו ולרצונותיו, הגשמת מאוויו וסיפוקיו, אז כשהקונדליני מתעורר, משהו בתודעה משתנה – מתעוררת תחושת השייכות למשהו גדול יותר, תחושת "כולנו כאן באותה סירה", תחושת זהות בין העצמי שלי ל'עצמי' של האחרים (ה'עצמי' – אותה ישות פנימית וגרעינית שנוכחת בתוכנו, שמביעה את עצמה בעולם בתחושת ה'אני'), שהוא זהה לי בדיוק.
התוכנית האלוהית כה גאונית היא, שבעת השתלת הנשמה בגוף בשר ודם, הושתל בה גם ה"כפתור", שברגע שזה נלחץ, האדם מפסיק להיות "סתם" חיה ממין אנוש, חיה שמתרוצצת בעולם כתועה (וכטועה), והופך לנשמה מודעת בתוך גוף, כזו שמחפשת להתרחב ולהרחיב עוד את מודעות אלוה על פני האדמה.
אך 'נפש אנוש' (הבנות, מלשון בן אחד, כפי שהקורס בניסים קורא לה), הנפש הקולקטיבית של כל בני האדם יחדיו, מורכבת, כבדה, טעונה בהתנגדויות רבות להתעלות, טעונה בהרגלים. וגם אם הקונדליני התעורר אצל אחד, והוא החל מבין את מקומו בעולם, הוא רק פריט קטנטן בפאזל הקיומי ממנו מורכבת נפש אנוש. דבר זה אינו אמור להחליש או לדכא, אלא רק אמור לתת פרופורציות לחוויה האישית, אל מול החוויה הקולקטיבית. ישנו קונטקסט בתוכו אנו חיים, אלו הקשרינו, המקומות בהם חוטי נפשנו קשורים, וגם אם האור בוהק בנו, לא בהכרח שהקשרינו חווים אותו דבר (ולרוב אף להיפך, כי בעת הזו, בה הערים יותר נדירים, תפקידם הוא להתעורר ולהיות כמיגדלור בסביבתם החשוכה).
התעוררות הקונדליני מלמדת יראה – לראות את ה' ולהבין את מקומי. אינני לבד, כי יש לי יוצר. אינני לבד, כי נוכחים כאן יחד איתי עוד רבים שנוצרו באופן דומה. כולנו כאן יחד, מתעוררים ומתמלאים באור, מזככים את נפש אנוש.
אם נסתכל על האבולוציה של התודעה בפרספקטיבה רחבה, נראה התפתחות הדרגתית ואיטית, שמכילה את כולנו. מדור לדור מטענים מזדככים, טינות נשכחות, והנפש מתרחבת. מדור לדור האלימות נרגעת ובחירותינו הופכות יותר מודעות – מבחירות של הישרדות, לבחירות של חופש, של שחרור, של אהבה ושל הדדיות. דאגה לעצמי מתחלפת בדרגה לקולקטיב, לנפש אנוש, כי כולנו כאן יחד. ילדים יותר מודעים ורחבי לב מהוריהם. והדור הבא שיבוא, יהיה מפותח אף מעט יותר.
הבנת תהליך האבולוציה של 'נפש אנוש' אמורה לתת בנו שקט, כי מצד אחד, אנו שרוצים בהארת העולם ונעים ללא ליאות לקדמה, בתוכני וסביבנו – התחושה הפנימית שלנו היא שזו המטרה האמיתית שלשמה אנחנו כאן, ועשייה מסוג זה היא זו שתספק את מאוויינו הכמוסים. אך מצד שני, ישנה תנועה קולקטיבית שמתרחשת כאן, ואנו חלק ממנה, ולכן אל לנו להתיש את עצמנו מתוך מחשבות מנתקות, כאלו שרואים את עצמנו נפרדים ונעלים. לכן, יש גבול למאמצים שאנו אמורים להשקיע, ובין לבין, לנוח, לטפח את חיינו ואת גופינו, לאהוב ולשמוח, בפשטות. עלינו לחיות. עלינו לחיות. עלינו לחיות.
כך השלם יהפוך שלם.
היראה מתייחסת לסביבתי, הקרובה והרחוקה, אך גם מתייחסת למתרחש בתוכי – אני ביראה להתפתחות והתרחבות הקונדליני בתוכי. הקונדליני מבקשת להיכנע, לא להתנגד, מבקשת התמסרות. הרגליי וקבעונותיי ואחיזתי בהם רק מפריעים להתרוממות הנפש והרוח שהיא מעוניינת להביא, ואם אאחוז בהם, לא יהיה לה מקום להיכנס.
וכשמרפים, שלל של "תופעות לוואי" מתרחשות – נפתחים עולמות שלמים, צבעוניים ומלאי חיים, אך כל אלו הן תופעות בלבד, כשהעיקר הוא ללמוד לא לסתות מהדרך הראשית ולהמשיך להרחיב את גרעין ההוויה בכל תאי גופי, וברבדים האתריים שמקיפים אותי.
גם כיום, 30 שנה מאז שהנחשה שצפונה, מפותלת, בבסיס עמוד השדרה התעוררה בי, היא עדיין דורשת התמסרות. לפעמים זה כשהמיינד משתולל ומאבד אחיזה בתפישה ישנה, כשכזו חדשה רוצה להיכנס ולתפוס את המרחב. לפעמים זה כשמבנה ריגשי נשבר וכל כולי מתפרק בתוכי, מרגיש עלוב וחסר אונים, ולעיתים זה כשהיא מעירה אותי באמצע הלילה, ובדגדוג קל במקום מישכנה (עצם הזנב), שלרוב מתגבר לכאב עז ומייסר, גורמת לי לנוע במרחב הבית, מקיר לקיר, כרוכב על גלי כאב מפרקים, מוריד דמעות, ומתמסר עוד ומחכה שיעבור, אולי בדמיון מסוים לצירי הלידה המכניעים אישה שכורעת ללדת, כשלמעשה רותמים אותה לקצבם ומכריחים אותה להתמסר להיוולדו של כוכב נוסף.