17/5/2004

מה קרה שם באותו יום בדיוק?

מה הוביל לשינוי הכה דרמטי שהתחולל בחיי?

האם זו הקארמה שלי והאירוע הזה היה כבר ידוע מראש, או יד המקרה?

מ-1992 – חוויית הרוח הראשונה בחיי ועד 2004 – 12 שנים. כל כך הרבה דברים קרו בפרק הזמן הזה. תהליכי התבססות הרוח במציאות הגשמית הינם תהליכים איטיים מאוד.

היציאה שלי ממכלול הגוף-נפש ב-1994 הביאה עימה ידיעה פנימית עמוקה, אך הביאה עימה גם קריסה פתאומית של חלק גדול מההגנות האתריות שלי והביאה אותי לתהליך ממושך של הפנמה של המציאות החדשה הזו, בה אני חווה כזו פתיחות אל העולם. ואחרי שהתודעה כבר הכירה את מקומה המתבונן (אך עדיין לא הכירה את מקורה), השלב הבא היה הידקקות מודעת של הגופים העדינים – תהליך שבו אני חווה את האמת שבתוכי וגם נוכח אל מול חוויות העולם הזה, דרך מערך הגופנפש שלי.

מצד אחד זה היה שלב פשוט יחסית, שלב שבו חיי היו מלאים בעשייה ארצית מקובלת (מבחנים שונים והשלמות לקראת לימודי ההנדסה באוניברסיטת תל-אביב, הלימודים באקדמיה, העבודה בהיי-טק וכו'), אך מצד שני, התודעה המתבוננת לא הפסיקה לנוע ולהתפתח בתוכי, דורשת עוד ועוד נוכחות, פה בעולם הזה. שנים בהן ליוו אותי טרז ויפה (עליהן כתבתי בדף 'מי אני').

כשאני מסתכל אחורה אל אותה תקופה, אני זוכר מאמצי-על בתחום הלימודים, הקדשת שנים מחיי לטובת התואר הנכסף, ובהמשך, הקדשת שעות וימים למקום העבודה. במקביל העמיקו והתרחבו תהליכי הנפש ותודעת המתבונן המשיכה להתייצב. המתבונן ידע אז שיש מקור לעולם הזה (אלוהים, הבורא הראשוני וכו') אבל לא הכיר אותו. ידעתי בתחושה שאלוהים אמיתי וגמעתי ספרים רבים שעסקו ברוחניות, בתודעה, ובכל מה שקשור לבודהיזם, הינדוהיזם, צ'אקרות , גילגולים, הילות ועוד.

הצמיחה הפנימית המשיכה ודרשה שינויים גדולים, אך בשלב זה שינויים שיתבטאו בחיים עצמם – וכך בהדרגה הוליכה אותי משנים של התמסרות לעבודה רבת אחריות כמהנדס חומרה (כשהשיא היה פרויקט בו הייתי המהנדס המוביל ואיתי צוות של 8-9 מהנדסים), שנים של הקדשה טוטאלית של קיומי למען מטרותיו של אדם אחר, לשלב בו התחלתי להרגיש שאלו לא החיים שאני רוצה, ושיש משהו גדול יותר שאני אמור לפגוש.

כך פרשתי מהעולם ומכל עשייה בה הייתי מעורב, והנחתי את כף רגלי בפסיעה ראשונה על נתיב ההתמזגות המיוחל.

על כל מה שהתחולל בחיי בשהות שלי בהודו אכתוב אולי בהזדמנות אחרת. כעת אנוע קדימה בזמן לעבר אותו אירוע מכונן.

סיני היא מקום של השראה. הטבע העוצמתי, כחול הים, ההרים והמדבר. מאוד אהבתי להגיע לסיני בעת ההיא, כך כשאותו חבר הזמין אותי להצטרף אליו ואל חברים נוספים לטיול בן 4 ימים הצטרפתי בשמחה. אמנם לא הייתי מורגל בהליכה מאומצת, ותודעתי הייתה בשלבי פתיחה משמעותיים, אך היה לי ברור שיהיה נהדר. וכך אכן היה. 4 ימי הליכה בואדיות והרי סיני, כשהציוד העיקרי שלנו מועמס על גב גמל ומחכה לנו בסוף כל יום בנקודת יעד מוגדרת. בתום הטיול התפזרנו, איש-אישה לדרכם, והחבר ואני החלטנו לנסוע לבקר בסנטה קתרינה ולעלות להר הגבוה (יש שאומרים שזהו הר סיני).

והטיפוס ההוא להר, כל כך סימלי שזה היה בדיעבד.
הגענו לראש ההר בשעת ערב, הקמנו את האוהל שלנו והתמקמנו, אז הוצאתי מתיקי ספר תנ"ך שהבאתי איתי מתוך ידיעה שיש סיכוי גדול שנגיע לכאן, ויחד קראנו את פרקי העליה של משה להר סיני ואת ירידתו עם לוחות הברית. זה זכור לי עד עכשיו כאירוע מרגש ששיאו היה הזריחה המהממת לה זכינו.

ירדנו מההר ואחרי לילה משותף באחד החופים, הוא פנה לעבר הגבול חזרה, ואני פניתי לעבר החוף המוכר והאהוב, החוף בראס השטן, עם החושות הפשוטות על קו המים, מקום בו ידעתי שתמיד אפגוש חברים ושארגיש שם כמו בבית.

זו הייתה תקופה מיוחדת, בה שהיתי למעלה מחודש בחוף. לא היה לי באמת למה לחזור, והחוויות שם היו משמעותיות, כשהשיא היה מפגש עם מרפא שהתגורר במקום תקופה ארוכה ונתן לי טיפול 'הילינג עם המלאך מיכאל'. הטיפול הזה, שהיה אמור להיות עוד טיפול אנרגטי מרגיע, הפך לטריגר שחולל בי את המהפך הגדול.

כנראה שזה היה השילוב של כל הדברים יחדיו – התהליך שעברתי בשנות ההתעוררות המוקדמות, שנה וקצת בהודו, תקופה בה התמסרתי עוד ועוד לדרך והשלתי עוד מרצונותיי, ולאחר מכן, הנסיעה והשהות בסיני, ללא מיגבלה או תוכניות, מלבד לחיות את הרגע ואת מה שזה יביא.

כיום אני יודע לומר שהמפגש איתו עורר בי בעוצמה את אנרגיית הקונדליני. זו התעוררה באופן בו היו מספר ימים בהם חשתי את המרחב שסביבי כחלק ממני, וכל תנועה שהייתה שם, הייתה בתוכי ממש. ראיתי במספר אירועים איך כוונתם של אנשים באה לידי ביטוי כספיראלות שעולות השמיימה, והגל האנרגטי שבתוכי המשיך להתעצם ולהתגבר.

חזרתי לארץ מספר ימים לפני החתונה של אחי ומספר ימים אחריה קרה המפץ הגדול. אותה תנועה אנרגטית שהצטברה בתוכי והצטברה, גאתה, עברה את הסף הקריטי שהיה דרוש, והוציאה אותי לפגוש את מקורי.

התמזגתי עם האור.

אם עד לאותם רגעים ידעתי על קיומו של אלוהים, אז כעת חוויתי אותו בתוכי ומולי. הפכתי חלק ממנו ממש. פגשתי את הבית לו כמהתי. לא היו יותר מחשבות או מילים. לא היה יותר צורך בהסברים. אלוהים. הבורא. המקור. היוצר של כל הקיום הזה, בכל רגע ורגע מחדש. חי ופועם ואני בתוכו.

נעלמו כל הספקות. ידעתי אז את כוונת כל הנביאים והמורים. אם עד לאותו רגע הייתה לי תחושה שזה מה שקורה כאן, אז הבהירות הפכה מוחלטת. הידיעה של האמת האבסולוטית האחת והיחידה שאינה משתנה לעולמים, נצרבה בתודעתי (או אולי, הערוץ האנרגטי שמאפשר לחוויה הזו להתקיים, נפתח בי, ונשאר פתוח עד עצם היום הזה).

לא ניתן לתאר את החוויה במילים, כי המוח האנושי מאוד מוגבל. גם המוח שלי. גם היום, 18 שנה אחרי, אני עדיין בפליאה. אם בעבר זו הייתה פליאה שהיה כרוך בה גם חוסר אונים, אז היום זו פליאה שמעוררת בי את הדבר היחיד שלדעתי נותר לי לעשות כנשמה שזוקקה מהמקור והתגשמה כאן בגוף אנוש – להשתתף כאן בחיים בכל כוחי, ולהביא ככל שביכולתי מהאור שער בי.

אחד הדברים המוחשיים שהתחוללו בצמוד לאותה חוויה היה שהמספר שלי במשקפיים ירד במספר שלם בשבריר של רגע, וכך המשקפיים שחבשתי לפני הפכו לבלתי נסבלים וכמה שבועות לאחר מכן הלכתי לבדיקת ראיה שבישרה לי את השינוי.

אבל מעבר לסימפטומים גופניים, מה שהשתנה הוא השקט הפנימי שהתעורר. תהליכי האינטגרציה של החוויה החדשה הזו במכלול הגופנפש הגיעו לשיא חדש (על כך כתבתי בדף עלי), אך בתוך כל זה היה בי שקט תהומי. וכך, כל הבלבול שהיה לי בחיי עד לחוויית הרוח הראשונית ב-1992 ועד להתעוררות הראשונית ב-1994, החל מסתדר אל מול חוויית המקור שהחלה נובעת בתוכי. תודעת המורה שבתוכי התעוררה, תודעה יציבה שיודעת כל הזמן לאן הולכים, ומורה את הכיוון ללא הפסק – למחשבותיי, לרגשותיי ולגופיי. הנשמה שיודעת כעת את מקורה.

ומאז ועד היום, ההתרחבות וההתפתחות מעמיקים והמאמץ והכמיהה של להכיר את מקורי התחלפו במאמץ וכמיהה שכל העולם הזה יכיר את מקורו.

עם זאת, התעוררה בי גם ידיעה פנימית שלמה שלהתפתחות בעולם הזה יש קצב משלה וגם אם אני טסתי לשחקים, הקצב של בני אנוש הוא לרוב כקצב האדמה, לאט. וזהו קצב התפתחות התודעה האנושית, ואני חלק מאותה תודעה, חלק מאותו מארג בו כולנו שזורים, ואינני יכול להשפיע עליו יותר ממש שאני יכול להשפיע.

בעידן זה של תודעה קולקטיבית שמתעוררת, התעוררות של יחיד היא חשובה מאין כמוהה, אבל היא לא רק למענו, אלא למען הכלל. והמארג, כמרבד כבד הוא, שככל ויהיו מתחתיו עוד כוחות מרוממים ונושאים, כך הוא יעלה עוד אל השמים.

כולנו כאן יחד. לאלוהים נגיע יחדיו.