מזה שנים שתדר ההרמוניה ער בחיי, מאז ש'האמת של כולנו' החל להיכתב דרכי, ואולי אפילו לפני.
תדר ההרמוניה, כפי שאני מבין אותו, שונה מהרמוניה מוזיקלית בין כלי נגינה, ומהותו – שינוי הקיים והבאתו לעבר הרמוניה שלמה.
שינוי הקיים משמעו – לבחון את כל מה שאינו בהרמוניה עם הסובב ברגע הזה, "לחדור לתוכו" עד למעמקים הנדרשים, זאת כדי לפתוח את החסמים שלא מאפשרים לתנועת חיים הרמונית לזרום.
הרמוניה שלמה משמעה – כשאכן כל הכלים בתזמורת, ובמקרה שלנו – כל אשר קיים, אנו והסובב אותנו – מתקיימים במשותף באופן משגשג.
לא קשה לראות שהדרך לשם אינה פשוטה. העולם שלנו רחוק מאוד מההרמוניה המדוברת, ואירועי השנה האחרונה הדגישו זאת מאוד.
עדיין, אני שואל את עצמי שוב ושוב – מדוע התדר הזה התגלה לי? ומדוע הוא ממשיך את התנועה המתרחבת הבלתי-פוסקת הזו?
אין לי תשובה שלמה לעניין, אך מתוך הקשבה למתחולל בתוכי, ומתוך אמונה וידיעה שלתנועות עוצמתיות ומשמעותיות כמו של 'האמת של כולנו' יש חשיבות בקיום שלנו, אני מתמסר למבקש להגיע, ונותן לו להתבטא דרכי.
ובימים כמו אלו, כשרק עתה עבר יום השנה ל-7/10 הארור, מה להרמוניה ולנו?
ותשובתי היא שללא הרמוניה כלל לא היינו פה ושללא השאיפה להרמוניה – אין טעם לחיינו. אמנם אכזריות האדם גבוה לאין שיעור מאכזריות הטבע, אך את ידיעת ה'עצמי' כפי שביכולתו של האדם לדעת, אין לאף יצור חי אחר. מותר האדם מן הבהמה – כלל אין לי ספק בכך.
הסברה כי הנה תלאות האנושות מסתיימות ו'משיח' תיכף מגיח מעבר לפינה, לעניות דעתי – מוטעית. האנושות והפלנטה בהתפתחות והתרחבות מתמידים. עוד ועוד אור נכנסים לכאן, את זה אני חש בוודאות, אך התהליכים הם ארוכי טווח, רב-דוריים, עידניים. ועידן הדלי רק מתחיל.
אירועי השנה האחרונה מטלטלים ועוצמתיים. עשן ואש המלחמה לא מרפים. כל יום אנו שומעים על הרוגים נוספים – אזרחים וחיילים. בתים נחרבים. החטופות והחטופים כמלים בשבי וקרוביהם מיטלטלים באין-אונים משווע. כבר שנה שאני מיטלטל עם המתרחש סביבי ושואל בתוכי – האם יש כאן בכלל מקום להרמוניה?
והנה זה מגיח מעצמו ורוצה להיכתב – כי כוח החיים הוא מכוח הנפש, וכוח הנפש, ללא כוחות הרוח – מוגבל.
עבורי באופן אישי – עברה כשנה וחצי מאז שפרסמתי את 'החזון של כולנו' (סיכום חזון האנושות החדשה, כפי שהגיע דרכי בספר 'האמת של כולנו'). התחושה שלי כבר אז הייתה שאני משקיע מאמצים רבים בחזון שהוא מנותק מהמציאות בה אנו חיים. עם זאת, תנועת ההרמוניה שבתוכי לא הרפתה עד שלא הפקתי את הסרטון הזה והוצאתי אותו לאור.
האדם ללא חזון משול לחיה משוללת חיים.
מצד אחד הנשמה הרי חיה בנצח, שהוא הרגע הזה ואין בלתו, אך מצד שני – חיי נפש האדם הם אלו שמובילים אותו על ציר הזמן ומלווים אותו בתנועה לאורך תקופות ואירועי חייו.
החזון, התקווה, השאיפה למשהו טוב יותר, הם אלו שמניעים אותנו.
ובעת הזו, הקשוחה כל-כך – אל לנו לשכוח שאנו בחיים. שיש לנו אור בעיניים ושיש לנו לב שיודע ורוצה לשמוח. אין זה אומר שאנו אטומים או מזלזלים בסבלו של האחר, אלא פשוט מסמן לנו שאנו עדיין בחיים. אנו בחיים, והחיים דורשים מאיתנו משהו חדש – העמקה נוספת לעבר עוצמה חדשה. אבחנה של המציאות כפי-שהיא ואיסוף עצמנו לתנועה תורמת ומועילה.
התקופה הזו באמת מגבילה. קשה להתנתק לגמרי ממה שקורה כאן ולפרוץ בשמחת תם. בין ראש השנה ליום הכיפורים, רעש מטוסי הקרב בשמיים, אזעקות וטילים, וטיסות החוצה מכאן קשה למדי למצוא.
ובתוך כל זה – מה אני עושה עכשיו?
מה ההרמוניה מבקשת ממני כעת?
מה החיים מבקשים ממני?
לאן (ועם מי) ליבי רוצה להיפתח?
לעבר מי עיניי רוצות לקרון?
התקופה הזו מביאה עימה הרהור פנימי רב ומטפחת את תחושת החמלה כלפי נשמות שמסלול חייהם הפגיש אותן עם סבל ויגון. אנו לומדים להרגיש רגשות חדשים בעוצמות חדשות, וכל אלו מפתחים ומחזקים בנו תנועת חיים בוגרת ורחבה יותר.
הבה ונזכור שההרמוניה ממשיכה לפעום והאור שרוצה לפלח דרך החשכה ממשיך בתנועתו.
הבה ונתמסר לתהליך הזה, שנקרא – חיים.
שנזכה לבשורות טובות במהרה. שיפתחו שערי שמיים!
חתימה טובה ושנה טובה ומתוקה!