עד מתי נמשיך כך להתגלגל

עד מתי נמשיך כך
להתגלגל
להתפלש בחוויות של גוף ורגש
להיות בשר, שנהנה מבשר
להיות דם, תלוי בדם?

עד מתי נמשיך לקיים
את הבמה הזו
ארץ
נמשיך להגיע לכאן, שוב ושוב
אותם 'אנחנו'
בגופים שונים?

ההיסטוריה, מה שהיה
היא אנחנו
ממש אנחנו
אז בחוויה ההיא,
כיום בחוויה הזו.

מתגלגלים,
במורד האירועים
והתפתחות האדם על פני האדמה הזו.
תודעה אחת, מפורקת לרסיסים רבים,
תודעה אחת, שגדלה יחד עם בימת האבן
עליה אנו חיים.

עד מתי נמשיך לרצות זאת
כמה עוד נהנה כאן,
עד כדי בלי די?

מתי נכיר באור ששוכן בלב,
ששוכן בלב.
ונגיד די.
ונשוב כולנו.
יחד עם הכל.
אל המקור?

בנקודת האפס מתחברת הנשמה הנצחית עם הגופים האתריים, שהעדין שבהם הוא המתווך בין "מה" ל-"בלי מה", הראשון שפועם בממד שיש בו תדר, בממד שיש בו זמן (זאת לעומת הנצח חסר הזמן, בו הכל קיים במקביל).

והגופים הללו, כשנאים, מורידים את תדר הנצח ובהדרגתיות מכניסים אותו אל תוך גוף בשר ודם, גוף אנוש – גוף שהולך, נושם, חושב, הוגה ומדבר.

נקודת האפס היא המקום בו מתקיימת התמרת הנצח לממד הזמן – ממד הקיום ההמשכי, ממד של סיבה ותוצאה, ממד של התפתחות – בו דבר נבנה על גבי דבר באופן תהליכי.

מן האינסוף מגיע הגירוי, מעורר השראה שנעה כאדווה אנרגטית, עד שמרטיט הוא את גדילי הד.נ.א לתנועת החיים, פועם בתוך מארג חי שמונע ע"י זמן מוחשי ושעון שמתקתק ללא הפסק.

גוף האדם, שהוא יוצא דופן מכלל החי שעל הפלנטה הזו, בו שוכן ניצוץ אלוהי שנעשה "בצלמו ובדמותו", אור נוכח מן הנצח – מרגע שנכנסה בו הנשמה, פורח הוא מתוך עצמו החוצה אל החיים ללא מנוח; וגופו מלא בצרכים וברצונות, נע בתוך מארג השלם, מושפע ממעשי שותפיו (בני אדם אחרים, בעלי חיים, צמחיה, אלמנטים דוממים ועוד) ומשפיע בעצמו.

כולנו נעים יחד, שותפים לפעימת החיים, מתחילים כעובר בבטן אימנו, ומסיימים כזקנים בלים, ואין ביכולתנו לעשות דבר בכדי לעצור את ההתקדמות. אי אפשר לעצור את הזמן, ואי אפשר לעצור את תנועת הגוף האנושי, ובתוכו הנפש, ובתוכה הנשמה (אלא אם כן, כמובן, גודעים חיים.)

בהתבוננות אתרית על עולם הצומח והחי, ניתן להבדיל בבירור בין הממלכות השונות:

א.      הצמח, חי ונושם, קולט ופולט חומרים, בו קיימת נשמה קולקטיבית עבור קבוצות של צמחים ואין נשמה יחידנית-אישית. כמובן שתמיד יהיו יוצאי דופן, בעיקר כשמדובר בעצים עתיקים, שעולם אתרי שלם עשוי להתחיל להתפתח סביבם ובתוכם. באופן פשטני, לצמחים אין רגשות, הם לא יוצרים "דרמה" בחייהם ואינם חלק ממעגל הקארמה. אולם, עצם היותם דבר חי, לצמחים יש שדה אלקטרומגנטי (הילה), ולכן, הם רגישים להילות של גופים חיים אחרים (תנודות בהילה הזו, או תנודות אלקטרומגנטיות שונות אחרות ניתן לחוש באמצעות כלי מדידה שרגישים מספיק, ומאלו, בעזרת מסננים מתאימים, ניתן להפיק קולות וצלילים). מבחינה אנרגטית, הצמח נמצא בשיאו בעת פריחתו, אז מלוא פוטנציאל החיים שבו מובע בעולם, ייחודיותו מתבטאת, וכוח קיומו להמשכיות שאינה נגמרת מופגן (הפריחה היא הרי חלק ממנגנון הרביה של הצמח).
ניתן גם להסתכל על הצמח כביטוי מוצק של שדה אנרגטי, שמגיע מן האינסוף ומתגבש ומתגלם במרחב בצורתו הייחודית.

ב.      עולם החי מורכב מדרגות של התפתחות, מחיידקים ואמבות, דרך רכיכות שונות, זוחלים וציפורים, ועד חתולים, כלבים, סוסים, פילים ולוויתנים. ככל שבעל החיים מורכב יותר, כך הנפש שבו גדולה יותר וכך הוא יורגש לנו יותר כאנושי. מלבד יוצאי דופן, גם לבעלי חיים אין נשמה פרטנית אישית. הדבר אינו אומר שהם אינם מרגישים או מסוגלים להביע רגש, אלא אומר שאין בהם את הנוכחות שמתבוננת על החיים, הוגה בהם, מהרהרת, מתכננת ושואלת שאלות. בעלי החיים מפותחים משמעותית מעולם הצומח כי גוף הנפש פועם בהם, אך הם מונעים לרוב באופן אוטומטי ע"י יצרים קמאיים של רבייה והישרדות.
כמו הצמחים, גם בעל חיים הוא התגלמות ייחודית של שדה אנרגטי שהתגבש במקום מסוים, אך במקרה הזה השדה יהיה מורכב יותר ויכיל שכבות אתריות נוספות.

ג.       האדם, נזר הבריאה, הוא היצור המרתק ביותר שמהלך פה בממד הגשמי. יהיו שיגידו שזה אינו מפותח יותר מבעלי החיים, שגם לצמחים יש רגשות רק שאיננו מודעים להם וכו', אך עדיין – האדם הוא היחידי שקיים בו ניצוץ אלוה. זה לא אומר שהם אינם חלק מן הבריאה השלמה, אינו אומר שבאחרים אין חיים, ואינו אומר שחלקם לא מרגישים, אבל כן אומר שהוא היחידי שלוקח כאן חלק במארג הזה עם הפוטנציאל להיות 100% מודע לקיומו – היותו ער למקורו ושלם עם שמקיף אותו.
האדם, מלבד גוף פיזי וגוף הרגש, יש בו גם נוכחות מן האינסוף, ולשם גישור בין הפערים, קיים בו רובד נוסף בו הוא הוגה, ובאמצעות הגיה זו הוא מסוגל ליצור מציאות – ההרהור שלו במתרחש סביבו, יחד עם כוח החשיבה והניתוח שיש לו, מאפשרים לו לדמיין דברים חדשים שלא היו לפנים ולהביא אותם לידי ביטוי גשמי, וכך נוצר העולם שאנו רואים.

כל שקיים מגיע מן האינסוף, מן הכלום, מן האין. אך מארג הקיום שלנו מורכב ומתוחכם כפי שלא נוכל אפילו לדמיין. ראו איך אנו משתהים כשאנו מגלים מפלאי העולם הנגלה, והמערכות האנרגטיות שתומכות בקיום הזה – על גילגוליו, ישויותיו, ההיררכיות השונות שבו, ומערכת ההתפתחות הקולקטיבית שעומדת אל מולנו – מתוחכמות ומורכבות שבעתיים.

לצומח ולחי יש מגע רציף בין מקור החיים שמניע אותם, לבין גופם. וכך הם רוטטים באחדות עם הקיום. הם הוויה שלמה, טהורה וחסרת שאלות. לעומתם, אצל האדם יש תווך בין הגוף הפיזי לבין מקור החיים, שם מתיישבת הנשמה, ושואלת. (יש כאלו שהתווך הזה אצלם רחב והגייתם עמוקה, וכאלו שקרובים להתנהלות חייתית, כשיצרי תשוקה והישרדות מנהלים אותם.)

פלנטת ארץ היא למעשה בי"ס לתירגול תודעה. מגיעות לכאן נשמות ברמות שונות, כשכל אחת חווה את השיעורים להם היא זקוקה, ויחדיו, כל עוד בגוף פיזי, אנו יוצרים את מארג הקיום.
הרי גם האדם הרוחני ביותר זקוק למזון ולמי שיגדל אותו עבורו, וכן זקוק לקורת גג ולמי שיבנה אותה עבורו, וזקוק לפינוי אשפה וטיפול בשפכים וכו'. וזה הרוחני, במקומו, עובר את שצריך לעבור, מתוך העידון הרב שבו ויחד עם ההקשרים הגופניים שלו לאדמה. וזה שפועל עבודת כפיים, נהנה מהיזע, ואינו חווה רוחניות גבוהה ולעיתים יצרים משתלטים עליו, גם הוא חש שמחה ורצון בסיפוק, גם הוא מחפש נחת וגם הוא, בתוך תוכו, עמוק יותר או פחות – מבקש להיות באחדות עם היוצר והבריאה כולה. והחוט המגשר בין כולנו – הקיום בגוף פיזי, לו יש צרכים, וקיומה של מערכת ריגשית פועמת שמבקשת מענה וביטוי.

האם יש מישהו ששולט על רגשותיו?
האם זה בכלל אפשרי?
אפשרי לחסום אותם, אך נביעתם היא חלק בלתי נפרד מההוויה האנושית.
ואותו הדבר לגבי תחושות הגוף – האם יש דרך לחוות רעב ולומר – אני לא רעב? האם ישנה דרך להתעלם מכאב הראש, כשזה כואב?
ומה עם תשוקת הלב? הרצון הבסיסי לסיפוק? הרצון בחברה, באהבה? האם אפשר לומר שאלו לא קיימים?
האם אפשר להתעלם מתחושת הכשלון והאכזבה? האובדן? הכעס?

ברגע שהנשמה לובשת על עצמה את הגוף, היא למעשה לובשת על עצמה מעטה עמוס חיישנים ורגשים, שמנטרים ללא הפסקה את מצב קיומה. אין אפשרות להימנע. על אחת כמה וכמה, מי שימנע, כמו וסותם בחול צינורות חמצן דקיקים שמזינים אותו.

לחוויית אין-אונים זו קרא הבודהה "סבל".
כי הרי האדם, כביכול, לא בחר להיוולד, ולכן מוצא את עצמו בעל כורחו נע על ציר הזמן ומתמלא בעושר של חיוויים שגופו משדר לנשמתו.

הבודהה דיבר על הפסקת הסבל על ידי תירגול מתמיד של התבוננות, בו אנו לומדים להבחין בהשפעות העולם החיצון על פנימיותנו ומווסתים אותן. נתיב הלימוד השכיח אותו הוא לימד היה נתיב הסוטרה, בו הנזירים התרחקו עד כמה שאפשר מגירויי החיים, וכך מתנו אותם ותוך כדי תירגול פנימי אינטנסיבי הגיעו לתחושת התעלות ורווחה.

אך ימינו שונים ועת הבודהה הייתה וחלפה. עת זו היא עת של שלמות – של אחדות עם הכל, ולכן, אין יותר להימנע מגירויי החיים בצורה נזירית, אלא להתמזג עם חוויות החיים במלאות עוצמתית, להיפתח אל שצף החוויה ולתת לחמצן הקיומי למלא את ההוויה.

עת הטנטרה, בה האדם חווה את החיים כפי שהם, בשלמות. חיים שיש בהם ביטוי לגוף ולנשמה, שמכילים את חוויות הסבל והעונג, הרעב והשובע, השמחה והכאב. האדם השלם לומד להפעיל את כל חיישני החליפה שלו, ובמקום להימנע מהגירוי, לומד להיות נוכח אל מול חווייתו הפנימית שמתרחבת בהדרגה יחד עם התחזקות הגירויים.

אם בתחילת הדרך יתלהב האדם מחוויה כלשהי, אט אט התלהבותו תתמתן ופחות דרמה תיווצר בתוכו סביבה, לא כי הוא נמנע ממנה, אלא כי הוא למד לקבל אותה בשוויון נפש מתגבר. עם הזמן ילמד להכיר את מגוון תחושותיו, רגשותיו ומחשבותיו, יברר את התבן מן המוץ, ייתן את הדגש למה שחשוב ויתבונן על הטפל חולף.

מסע התפתחות הנשמה בדרכה להכיר את יוצרה ואת השלם שמקיף אותה, זה הדבר החשובים. כל היתר חשוב גם, אבל פחות. כשהאדם יודע זאת, חייו הופכים יחסית קלים. לא כי הוא נמנע מהחיים וממה שאלו מביאים, אלא כי למד להתייחס אל המתרחש באופן הנכון.

כש"אינטרס" האהבה והאחדות שורר בלב, החיים מתרחבים לעשיה שאינה עבור עצמנו. האדם מפסיק לצבור רווחים עבור עצמו, כי הוא הבין שהוא חלק ממארג שמקיף אותו ושהוא גם יכול להשפיע עליו. וכך, בהדרגה, יעסוק הוא בהאצלת החוויה אל הסובבים אותו ובקידום טוב לב.