אנחנו השליחים

היה הייתה אלוהות על-פני האדמה. אלוהות חיה. נושמת. טהורה.
אז הכל היה אחד.
אך בשל סיבות שאת העומד מאחוריהן לא נדע, זו החלה להסתתר.

וכשמשה עומד מול הסנה הבוער, פרקטל מן האינסוף נוכח מולו ואומר לו את שמו – 'יהוה', הוויה נצחית שאינה משתנה – 'אהיה אשר אהיה'. (משה ונוכחות אלוה אינם אחד. הם נמצאים בקיום נפרד זה מזה, אך עדיין חיים באינטימיות גבוהה. בכתובים גם כתוב לאחר מכן על משה "ותמונת ה' יראה" – משה ידע לראות את הדברים מנקודת מבטו של הבורא).

ובחלוף השנים, נשמת האדם החלה מקטינה עוד ועוד את נוכחותה בגוף אנוש, והחיים הופכים לבשר ודם, סלע וברזל, בלבד.

נוכחות אלוה חיה ופועמת דעכה, ובמקומה נותרו זכרונות כתובים, או אולי – זכרונות של זכרונות (ע"ע ספרי הקודש השונים והדתות). והאמת שפועמת – איה היא?

ושם הבורא שנוכח במלוא תפארתו החל אף הוא משתנה ומולבשים עליו הסתרות, עוד ועוד.

יהוה הפך יקוק, שמא תישא את שם הבורא לשוא.
יהוה הוא שם הבורא המפורש, וזה הפך 'השם', שמא נביט לפעימת המקור בעיניים.
השם הפך ה', אך גם זה עשוי, אולי, להזכיר את אור אינסוף באופן שחוטא, ולכן הורד בדרגה ל- ד'.
ושליחי המקור הראשוני, האלוהים הפכו אלוקים. וכל מה שנשגב הפך 'הקדוש ברוך הוא'.

והאדם, כמוותר על יכולתו לחיות באחדות עם הכל. שוכח את הניצוץ האלוהי שחי בתוכו ושוכח את 'השלם שהוא אחד שהיא אהבה' שלמעשה מכיל את כל מה שקיים ('זה' או 'THAT').
וממקום קטנותו ומצוקתו הוא קורא אל השמיים אל-על בתחינה – מבקש עזרה מן המרומים, שוכח שבשמיים יש רק סלעים מרחפים, ואת העלייה האמיתית צריך הוא לעשות לרובד השמיימי שבתוכו.

אם אנחנו רוצים פה בשינוי, עלינו להבין איך זה באמת עובד.

מן העליונים לתחתונים.
כאן ההשפעה.
בברזל, באבן, בדם.

העולם בו מקורות האנרגיה העיקריים שלנו הם מחצבים בני מיליוני שנים שנשאבים ממעמקי האדמה.
העולם הזה, בו יורים והורגים.
העולם בו דם שנשפך גורם לצער ולמוות.
העולם בו עירוי של דם מציל חיים.
העולם בו יהלום גורם לבני אנוש להסתחרר.
העולם בו אנשים גונבים אנשים, ומוכרים אותם. בו אנשים מוכרים את גופם עצמם.
העולם בו החיים תלויים בפלא הקיום שנקרא 'מים' ואותם אנו מוליכים בצינורות ענק שנחפרים באדמה.
העולם בו אנשים חותכים בבשר בעלי חיים אחרים בכדי לספק תאוות ובכדי לשרוד.
העולם בו גוף שלא יזון ימות.
עולם בו המת נקבר באדמה והופך לרקבובית.

הישועה תגיע ממעשי הגופים.
מתנועת בני האדם על פני האדמה.
מרגשות של אהבה וחמלה.
מראייה של הדדיות ואיכפתיות.

אנחנו השליחים.
אנחנו נשנה.
אף אחד לא יעשה עבורנו את העבודה (השחורה).

העולם כפי שהוא כיום הוא התוצאה של אינספור מעשים קטנים, שנבעו מתפישת עולם שגרמה לתחושות מסוימות ולרגשות מסוימים, בעוד נקודת המוצא של האדם "המתפתח" היא איך לשרוד, ואז – איך יהיה לי עוד ו-איך אנצח ואהיה הכי טוב מכולם. נקודת מוצא שמקדשת את האינדיבידואל ומתעלמת מהמכלול.
והדרך לשינוי שמגיע כעת היא שכולנו עושים אינספור מעשים שנובעים מתפישת עולם חדשה, כזו שמקדשת את הפרט, אבל לא פחות מזה – את המכלול. כזו שרואה את פשטות הקיום ואת צרכיו הבסיסיים של האדם (תחושת שייכות, סיפוק שנובע מהגשמה כחלק מהמארג, בטחון בריאותי ותזונתי וקורת גג) כמטרה עליונה.

אט אט מתחילה להתעורר בנו ידיעת הנשמה, מקור אלוה חי ופועם. זו נמצאת בתוכנו, ממש. בתוך כל אחד ואחת. ואין מי שלא (גם השנוא ביותר). אט אט נוכחות הנשמה מתגברת ובהדרגה זו מגלה את מקורה.

וכשהמקור מתגלה, אחדות נפלאה נחשפת, אחדות שמלאה באינספור יהלומים, כמספר נשמות בני האדם, כשכל יהלום הינו מקור של אור אינסוף בעצמו.

וככל שעוד יהלומים כאלו יפעמו, כך יהלומים נוספים שעדיין מכוסים בשכבת אבק, יתנערו מתרדמתם, והבוהק יתגבר.

דמיינו, שלם אחד ללא סוף, בו אינספור יהלומים רוטטים בתדר האהבה.

אנחנו השליחים.
האלוהות מתבטאת בנו.
מעשי האהבה והקירבה יקרו דרכנו.
את השינוי אנחנו מביאים.

אין כל ייאוש בעולם כלל וכלל. כי את המקור הראשוני אין כוח שיכול לבטל.
לכן – הצלחתנו מובטחת, וזו כבר רשומה בכוכבים.